האחים הקדושים

סיפור קצר בהמשכים

פרק ב' מתוך ד': בית דפוס

אמר השטן: הנני מזמין לדוכן העדות את הצדיק רבי עקיבא אייגר שיבוא להעיד לחובת הנידון.

בא הצדיק, מלא קומתו, זקנו עבות ומצנפת לראשו, עמד על שולחן העדות ואמר בזעם כבוש:
"שמואל אבא ואחיו פנחס דיברו בי נוראות, אמרו כי בני שלמה הטה את לבבי לפסוק דין שקר." הס הושלך בחלל בית הדין של מעלה. הכל יודעים בו ברבי עקיבא אייגר הגדול כי איש ענותן הוא ולא בקלות שכזו ידון אדם לכף חובה.
והשטן, חכך ידיו בהנאה.
והנה הופיע שלמה, בנו של רבי עקיבא אייגר, וחתנו - רבי משה סופר, ה"חתם סופר", והם העידו כי במחלוקת העזה שפרצה אודות בית הדפוס כינו האחים את שלמה "בן כוזיבא" והטילו בו האשמות חמורות.
אמר השטן: בית הדפוס של האחים מסלאוויטא קיבל כתב מרבני החסידים אשר מוסר להם את הזכות הבלעדית על הדפסת ספרי התלמוד בבלי במשך עשרים וחמש שנים, כעבור עשרים ושבע שנים מהדפסת הש"ס הדפיסו בווילנא את הש"ס ופרצה מחלוקת בין החסידים למתנגדים.
השטן אוהב מחלוקת, ובעיניים בורקות תיאר לקהל הנכבד את סיפור הדברים.
"נכון," נענה שמואל אבא להגנתו, "עברו עשרים ושבע שנים מהדפסת המהדורה הראשונה, אך רק עשרים ואחת שנים מהדפסת המהדורה השלישית - באו בעלי דפוס וילנא והסיגו את גבולנו בהדפסת מהדורה משלהם."
"וכלום זה מעניק לכם זכות להטיל ספק בפסקי דיני?" נענה רבי עקיבא אייגר רב המתנגדים וגבותיו התקמרו.
והשטן קרא מכתב קלף אשר היה מונח לפניו:
"מאד הומה ליבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול…."
שמעתם? מואשמים אתם הנך ואחיך בבזיון התורה!". זעק השטן.
שמואל אבא השפיל ראשו, ודממה שררה בהיכל.
עד אשר חרקה דלת ההיכל ואליו נכנסה דמות מאירת פנים, זקן עבות, פאות גדולות, דמות תמירה ונישאה אשר כולה אומרת הוד, ועיניים יוקדות לה ומבטן רושף רשף שלהבת עזה. הכל ידעו כי עתה משתנית צורת המשפט, יען כי בעל התניא הגדול בכבודו ובעצמו בא להעיד בזכות הנאשמים.

"בית הדפוס" רעם הקול, "אשר להאחים מסלאוויטא, הוקם בברכתי, והנני מעיד כי שני אחים אלה, ר' שמואל אבא ופנחס, צדיקים גמורים הם, וזכאים הם להגיע ישירות לגן העדן."

דממה ניצתה באולם, והיא שילהבה את הקהל כולו והאולם נמלא בנהרות של דם אשר החלו בוקעים תחת כסא הכבוד.
"הדם הזה", רעם קולו של בעל התניא קדישא, "הוא דמם של אחים צדיקים אלו, והדמעות" המשיך כאשר מפלי מים מלוחים נהרו כאשד תחת הכסא, "הם דמעותיהם של האומללים אשר בחייהם ובמותם קידשו שם שמים ברבים."
והנה קול מלקות נשמע, קול שוטים מצליפים, והקהל כולו הביט בהם באחים, גופם החשוף שותת דם, עוברים בין החיילים המכים.
שני שורות של מאות קלגסים עם שוטים בידיהם והם מכים באכזריות ובצעקות קרב. וכיפה אחת נושרת מראשו של פנחס ונופלת לארץ. והנה הובאה הירמולקה בפני בית הדין של מעלה, זבת דם וקרועה, והקהל, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, החלו בוכים.

***

רבי משה עמד בראש מורכן בחדר היחידות, ובקול מלא כאב תיאר את הקשיים העומדים בפניו בפני הרבי.
"הכיצד אשיג את כל הרישיונות הכרוכים בהקמת בית דפוס שכזה, ומי מדבר על ההוצאות שהן הון תועפות, אבל האישורים, בלי אישורים לא נעשה דבר, וכיצד נשכנע את השרים היושבים בפטרבורג בדבר נחיצות הקמת בית הדפוס".
הרבי הזקן, תלה את מבטו בנקודה עלומה בחלל החדר ועיניו הצופיות כמו רואות את המתרחש ביקום אחר, ורק שפתיו דובבות והוא אומר:
"סע למוהילב, קח איתך מלמד בשם רבי ישראל ומשם תיסעו לווילנא, שם תפגשו את השר שיעניק לכם רישיונות להקמת בית דפוס."
נרעש ונפחד עזב רבי משה שפירא בנו של הצדיק רבי פנחס מקוריץ את חדר היחידות, אך רק בצאתו נזכר לפתע, אויה! אין אף שר בווילנא! מקום מושבם של כל השרים הוא בפטרבורג! ומדוע אומר לו הרבי ליסוע לווילנא? וישראל המלמד? כיצד יעזור מלמד להשיג רישיונות להקמת בית דפוס?
אך ללא אומר ודברים שם פעמיו רבי משה בנם של צדיקים לעיר מוהילב שם חיפש את רבי ישראל, בדרך להגשמת חלומו הגדול ביותר: הקמת בית דפוס!

בהגיעו למוהילב חיכתה לו הפתעה, הוא פגש בחסידי המקום וסיפר להם את חלומו ואת ברכת האדמו"ר אליו, הללו, יהודים פשוטים עם אמונת צדיקים נענו בהתלהבות. כן! אנחנו מכירים את ישראל המלמד, ומבלי לשאול את המלמד המבולבל יותר מדי שאלות העלוהו על עגלה רתומה לסוסים בדרך לווילנא.
בהגיעם לווילנא פנו לגן הציבורי, וישראל המלמד הנבוך שאל את רבי משה הנבוך אף הוא: "מה נעשה פה בווילנא? למי נפנה? הלא אין כאן מושבו של אף שר ואף אנו איננו מכירים פה איש!"
עודם מדברים ואיש חשוב ורם מעלה ירד ממרכבתו הרתומה לסוסים אבירים וניגש לעברם. אימה וחרדה נפלה עליהם. במה חטאו?
"הינך מכיר אותי?" פנה השר למלמד.
"לא…" השיב בגמגום המלמד הנבוך.
"האם הינך מתושבי שקלאוו?". שוב שאל השר.
"לא…" השיב שוב ישראל.
"אני מתעקש כי מקום מגוריך הוא בשקלאוו!" הפציר השר.
"אכן…" השיב רבי ישראל לתדהמת רבי משה, "לפני עשרים שנה גרתי בשקלאוו."
לפתע התרגש השר ועיניו נצצו דמעות, "עשרים שנה חלפו מאז, אולם אני עדיין זוכר אותך בבירור. אתה חקוק על לוח ליבי ולא אשכח אותך לעולם. ברצוני לעשות לך טובות גדולות!"
"זוכר אתה את פסח בן אהרן הנער הפוחז?"
"כן.." ענה ישראל המלמד בספיקת כפיים ופניו החווירו.
"אני הוא!" נענה השר.
"אני הייתי מתושבי עירכם ופעם נכשלתי בעוון גדול. לקחוני יהודי העיר והכוני בשוטים עד אשר דמי שתת לארץ, אחר כך העמידוני בפתח בית המדרש וקשרוני לעמוד הקלון, אנשי העיר בעוברם לידי ירקו עלי וביזו אותי..." אמר השר ופרץ בבכי כילד קטן, "לא יכולתי לשאת זאת וכמעט ונפחתי את נשמתי מגודל הכאב וההשפלה. עד שבאת אתה, הסרת את כבליי ושחררתני. ברחתי משם לפטרבורג, נעשיתי כגוי, התגדלתי ונעשיתי לשר גדול. ועתה, רוצה אני לעשות עמך טובה ולהשיב לך בכפל כפליים! מה צריך הינך?".
בקול רועד סיפרו רבי משה וישראל על מטרת בואם לעיר.
"אה… הרי זהו דבר פעוט. בקלות אתן לכם אישור".
וכבר במקום קיבל דפוס סלאוויטא אישור מונפק מטעם ממשלת הצאר.