"אלול בעולם!" • כך נראתה שבת מברכים אלול בליובאוויטש
במשך מאה ושתים השנים בהן היתה ליובאוויטש 'עיר הבירה' של אדמו"רי חב"ד, היתה היא לקרית-ספר בדרכי החסידות ומנהגי החסידים. הן בחיי החולין של השנה כולה, והן, ובפרט, בחיי המועדים והימים-טובים.
בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שהיה עדיין יום קיץ בהיר – האוירה כבר השתנתה. 'ריחו' של אלול החל להיות מורגש, והחלה לנשוב 'רוח' של תשובה. כולם נעשו מתונים יותר, עסוקים יותר במחשבותיהם, והחלו לשכוח את כל דברי החולין.
במשך שני חודשי הקיץ, מאחרי חג השבועות עד שבת נחמו (מלבד ימי 'בין המצרים'), היו מטיילים קצת בין מנחה למעריב בככר השוק, ונהנים מרוח הקיץ הנעימה.
אחרי שבת נחמו החלו כבר ללמוד אחרי מעריב, לקיים מה שכתוב "קומי רוני בלילה", וכשהגיעה שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש באויר של אלול. ברצינות רבה חיכו ל"לדוד ה' אורי וישעי" ולקול השופר. לתקיעה הראשונה שהיה בה משום הודעה ששערי חודש הרחמים נפתחו.
מאמרי החסידות של שבת מברכים, היו כבר גדושים ברוח של אלול.
כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לימי השנה כולה. כאשר שוכבים במיטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמנין הותיקין הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר. קול השופר מעורר: הרי אלול בעולם. ממהרים להתלבש, והאדם אינו שׂבע רצון עם עצמו מדוע איחר כל-כך בשנתו. ברעיונו חולפת המחשבה על משה רבנו ע"ה שהיה בימים אלה בהר, ועל כך שהימים הם ימי רצון ואפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי. צריכים להיות בן-אדם. אסור להפסיד את הזמן.
כשבאים לבית-המדרש כבר מוצאים קהל גדול במקום. חלקם אומרים תהילים, חלקם לומדים חסידות או אומרים 'תיקוני-זוהר', ואחרים – מתפללים בעמידה או בישיבה.
***
בסדר העבודה של תורת חב"ד תופסת התפלה, ה'עבודה שבלב', את אחד המקומות הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלה שקראו להם 'בעלי-עבודה' שהתפללו שעות רבות גם בימות החול של השנה, ובייחוד – בחודש אלול שאז היה זה באופן אחר לגמרי.
כשהיו נכנסים ל'חדר-שני',היו נפעמים מהמחזה הבלתי רגיל שנתגלה. כל אחד שקוע בשׂרעפיו ושרוי בדביקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו.
זה שר בניגון חב"די "ברוך גוזר ומקיים", השני אומר "חנון ורחום", והשלישי אומר "וכולם משבחים ומפארים", ומתפלל אחר מצוי בעיצומו של "אהבת עולם" ואומר מספר תיבות, אשר פירושם ממלא כל מילה במתיקות רבה של השגה, התקשרות וקול תחנונים שכאלה, עד שמרגישים שבכל תיבה מתעלה המתפלל ועולה מעלה מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר אל ה'נקודה', עד שהנה הנה והוא משיג את מטרתו.
ניגון התחנונים של "מהר והבא עלינו ברכה ושלום", והניגון השקט והנעים של "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו"; קול הבטחון בו אומר "כי א-ל פועל ישועות אתה", וקול השמחה בו הוא אומר "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – מעניקים לו את הכוח לומר "שמע ישראל".
***
הערבים של חודש אלול היו מוקדשים ללימוד החסידות. מקום הלימוד היה בבית המדרש, שם היו מתאספים אנשים רבים. פעם בשבוע – ביום חמישי בלילה, שאז היו ערים כל הלילה ולומדים – היו מתוועדים כמה שעות בדברי התעוררות. דברי ההתעוררות שגרמו למצב רוח של מרירות, יחד עם ניגוני ההתלהבות והמתינות, היו להם השפעה גדולה גם על אלה שלא הבינו היטב את דברי התורה החסידיים, וגם הם נסחפו בלהב התשובה. גם בחורים צעירים, ואפילו ילדים, השתכנעו מאוד ובמידה מסוימת היתה לכך השפעה עליהם, שיתחילו להתנהג טוב יותר, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו.
זוכר אני זאת ממני עצמי. בהיותי בן שמונה שנים בלבד, הייתי נוכח בהתוועדויות אלול אלו, וזה השפיע עלי להטבת ההתנהגות בחיי ילדותי.
***
בכל יום נוסף מתקרבים יותר לשבת סליחות. את מאמר החסידות של שבת סליחות, היו שומעים בכוונת הלב אחרת לגמרי. בליל שבת, ערב סליחות, היו בדרך כלל ממעטים בשינה. היה בלתי אפשרי לישון. האדם לא מצא לו מקום. למקווה הלכו עוד לפני שהאיר אור יום.
במקווה כבר פוגשים אנשים רבים. כולם ממהרים. על כולם אפשר לראות ששבת זו שונה מכל שבתות השנה. הרי היא השבת שלפני סליחות!
במוח הולמות המחשבות הזורמות בחוזק. ברעיון חולפת הזעקה הסוערת: "לך ה' הצדקה", ועוד יותר מכך נרגשת ההכרה ש"לנו בושת הפנים". טובלים בלב שבור תוך כדי שהאדם מבקר את עצמו: זו אכן טבילה של תשובה אמיתית עם חרטה על העבר וקבלה על להבא; או שמא, חלילה, היא בבחינת "טובל ושרץ בידו"?!
כשעברו ליד בתי-הכנסת היו שומעים ציבור אנשים אומרים תהילים.
אמירת התהילים באותה שבת היתה גם היא שונה מאמירת התהילים במשך השנה. זאת למרות שאנשים אלה היו יהודים פשוטים שהתאספו כל יום בהשכמה לומר תהילים (וגם אלה שלרגל עסקיהם שהו במשך השבוע בעיירות ויישובי הסביבה – בשבת גם הם באו לומר תהילים), בכל זאת בשבת זו גם אצלם היתה זו אמירה שונה מכל שאר שבתות השנה. כל אחד היה עסוק עם עצמו, ובקול אמירת התהילים נשמע קול פנימי של 'מקיף' חסידי.
כאשר שבו מהמקווה, היו הולכים לחזור את המאמר – דבר שלקח כמה שעות. כרגיל היו נכנסים ל'חזרה' וממשיכים לחזור את המאמר עד התפלה.
בשעה שלוש היו אוכלים סעודת שבת-קודש. סעודת שבת-קודש של שבת סליחות על שולחנו של הוד כ"ק אבי אדוני מורי ורבי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע [אדמו"ר הרש"ב], היתה אף היא שונה מסעודות שבת-קודש של כל השנה. היא היתה קצרה יותר. בכלל, הסעודות בליובאוויטש לא ארכו זמן רב, אלא שלפרקים היו מתוועדים בהן, מספרים סיפור או חוזרים על אימרה. לסעודות השבת בליובאוויטש היה סדר מסודר. בכלל היה לליובאוויטש סדר קבוע בכל הדברים ומוגבל בהגבלות של זמן ומקום.
בשבת סליחות היה הכל בקיצור, שכן בכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים.
***
ליל "זכור ברית" היה 'ליל השימורים' של הימים הנוראים. מאז היותי בן שש, אינני זוכר שבליל ערב ראש-השנה ילכו לישון כמו בלילה רגיל. כל אחד לפי דרכו הכין את עצמו לערב ראש-השנה הבא, המוביל לימי הדין והמשפט.
שני ימי ראש-השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור היו הימים הנוראים וימים של עבודה.
ישנם דברים שיכולים לתאר אותם בכתב, זקוקים לכך לאדם מוכשר בעל שפה מתאימה, אך ישנם דברים שגם אדם כשרוני אין בכוחו לתאר אותם בכתב, שכן מן הנמנע למצוא לכך את הביטויים המתאימים.
)עפ"י לקוטי-דיבורים חלק א' עמוד 153. ספר השיחות ה'ש"ת עמוד יח, תורגם על ידי "מעיינותיך" ונלקח משם)
מאפשרים לכם לקבל
