על אישיותו של רבי לוי יצחק

באיגרת משנת תשט"ו כותב הרבי (אגרות-קודש כרך יו"ד עמ' קנט):

שם אאמו"ר הוא לוי יצחק בן ברוך שניאור - ז"ל והוא בן אחר בן מכ"ק אדמו"ר הצמח צדק.

חקירה ודרישה לפני פסק הדין

בהזדמנות מסויימת התבטא הרבי:

אאמו"ר היה רב, וכאשר הייתה באה לפניו "שאלה" היה חוקר ודורש מכל הכיוונים בטרם ניגש לפסוק דין בזה.

"מגדולי רבני רוסיה"

במשך השנים התבטא הרבי לא-אחת על אביו, הליכותיו ואורחות חייו:

"אבי מורי היה מגדולי רבני רוסיה" – התבטא הרבי בח"י ניסן תשמ"ג.

דוגמא לתפקידו של רב בישראל

"העיר יקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק) נחשבה, מכמה בחינות, לעיר הבירה של כל מחוז אוקראינה (כפי שנקרא חלק זה של דרום רוסיה), ובעיקר – העיר המרכזית בכל הנוגע לענייני יהדות" – הגדיר הרבי בהזדמנות את העיר בה גדל ובה כיהן אביו, הרה"ק המקובל ר' לוי יצחק נ"ע, כרב (התוועדויות תש"נ כרך א' עמ' 62).

על אופי עבודת הרבנות של אביו התבטא הרבי (שיחות-קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 402) שכלל טיפול גם ב"אל"ף בי"ת של יהדות עם 'ילדים' בידיעות וביראת שמים"...

והוסיף בשנת תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 2018):

כללות עניין הרבנות הוא – לחנך את כל אנשי ונשי הקהילה לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תיעשנה, שזהו כללות עניין החינוך,

זאת אומרת: שלא להמתין עד שאנשי הקהילה יעברו חס-ושלום על עניין מסוים או שיחסירו איזה פרט בעבודה ה' שלהם, ואז תתבקש אמירת "מוסר" – אלא בדוגמת הנהגת הסנהדרין (הרבנים הכי גדולים שבישראל) שתפקידם היה "קושרין חבלים של ברזל במותניהם כו' וחוזרין בכל עיירות ישראל כו', כדי להורות לבני-ישראל את המעשה אשר יעשון".

אסמכתא לדבר אנו יכולים לקרוא בין שורות זיכרונותיה של הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, אמו של הרבי (להלן קטע מתוך חוברת לא):

פעם אמר רופא אחד, מחברי הקהילה, ששניאורסון [הרה"ק ר' לוי יצחק] הוא אדם מעניין למדי, אבל הוא דקדקן מופלג, כלומר – אדם שדורש תמיד לקיים כל אות הכתובה ב"שולחן ערוך". "אם נקרא את הפרוטוקולים של אסיפות הקהילה" – טען האיש – "הרי ששלושה רבעים מהם מלאים בהצעותיו של שניאורסון, דברים שאינם נוגעים לנו כלל, והוא מחדיר אותם בחיי החברה שלנו!"...

בהתוועדות כ"ף מנחם-אב תשל"ט (שיחות-קודש תשל"ט כרך ג' עמ' 562) אמר הרבי שיש ללמוד מהנהגתו של בעל ההילולא, שמסר נפשו למען קיום היהדות ב"מדינה ההיא", עד אשר נשאר בגלות עם (חלק מ)צאן מרעיתו. הנהגה מעין זו מצינו אצל משה רבינו, כדרשת חז"ל על הפסוק "כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (ברכה לג, כא), שמשה רבינו, רעיא מהימנא, נשאר במדבר עם דור המדבר משום ש"לא יעזוב את צאן מרעיתו" והוא יבוא אחר-כך יחד עמהם.

וסיים הרבי, כי כך צריך להיות אצל כל אחד שטובת הרבים עומדת לנגד עיניו [לא כאותם ש... בורחים ראשונים ומשאירים את תלמידיהם והישיבות מאחור!..], אלא להישאר עם צאן מרעיתו!

כיצד ניתן לעזוב?!

בזיכרונותיה (חוברת כה) מספרת הרבנית חנה על ברית מילה שערך פעם רבי לוי יצחק לבנו של יהודי קומוניסט. הלה התבטא לימים שלעולם לא ישכח את הרב, ובמיוחד את העובדה שהרב עשה את בנו ליהודי.

וממשיכה:

"בשל כל המאורעות הללו, כל אימת שהחל לעלות על הפרק הרעיון לנסוע לחו"ל – היה בעלי אומר תמיד שאין הוא רשאי לעשות זאת, שכן אם יעזוב את המקום – לא יהיה עוד בשר כשר, לא תהיה עוד טהרת המשפחה, ולא יהיו ענייני דת כלל. ומאחר שאין הוא רואה אף אחד שיוכל לעשות זאת – כיצד יכול הוא לעזוב את הכול?!...".

ואכן מעשה אבות סימן לבנים, והלא כך הורה הרבי בדרך-כלל לרבנים (ראה אגרות-קודש כרך כו עמ' תלד):

מנוחה... לדעתי לא זו היא התכלית והמטרה של רב, ואפילו לא של כל אחד ואחת – יהיה מי שיהיה – מישראל בכל מקום שהם.

ובמקום נוסף (ט"ו טבת תשל"ב – אגרות-קודש כרך ז"ך עמ' שז):

וכבר מילתי אמורה לכמה-וכמה – שכל רב ור"מ ומדריך רוחני העוזב (בתקופתנו) חוגו בחוץ-לארץ ומעתיק לארץ-הקודש – הרי-זה בדוגמת שר צבא הבורח מהמערכה בשעת מלחמה ובעת התקפת השונא וקל-להבין.

ובאיגרת מי"ד מר-חשון תש"ל (אגרות-קודש כרך כו עמ' רלא-רלב):

ראינו ורואים במוחש... כל רב ומדריך רוחני המעתיק מקהילתו – הרי-זה מפקיר (במובן רוחני ונפשי) כמה-וכמה משפחות מקהילתו שהושפעו ממנו באופן ישיר או על-כל-פנים בעקיפין (על ידי ששומעין משָׁכֵן וכיוצא-בזה, אודות פעולתו ודיבוריו וכיוצא בזה).

והרי זה בדוגמת רב החובל של ספינה הנמצאת בלב ים זועף וגועש ונוטש אותה ובורח לנפשו, וכשמוסר כליותיו מתעורר – מנסה להרגיע את עצמו באמתלא שאין בידו לעשות רבות, שיניח מי שהוא במקומו, שנפשו חשקה בתורה במקום-אחר וכיוצא-בזה! והמקובל בכל עמי הארץ ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא הוראת תורתנו הקדושה שרב החובל הוא האחרון לעזיבת הספינה. וגם זה רואים במוחש שהידיעה שכן צריך להיות – מעוררת כוחות פנימיים ונעלמים של רב החובל ובכמה וכמה מקרים מציל את הספינה על כל הנמצאים בה ומביאם לחוף בטוח. והנמשל – פשוט...

חריפות של פסק דין

כך סיפר הרבי במספר הזדמנויות:

כאשר אאמו"ר ז"ל (בעל ההילולא) למד לקבל "סמיכה" לרבנות, החליט לנסוע להיבחן ולקבל סמיכה אצל כמה וכמה גדולי-ישראל, שלא היו מחוגי החסידים ("עולם'שע גדולים"), כמו הגאון רבי חיים מבריסק, והגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז', ועוד הרבה מה"עולם'שע גדולים" בזמן ההוא.

על-פי לבושו היה ניכר על אאמו"ר עובדת היותו חסיד, ומה גם שנודע שהוא ממשפחת בית הרב –ר' חיים בריסקער הִרבה לייגעו בבחינה ("ער האָט אים גוט געמאַטערט"), וכשנוכח לדעת גודל ידיעותיו הפטיר ואמר: "געוואַלד ר' לויק! אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עם אַריינגעלייגט!... [אבוי ר' לויק! ראש טוב כזה, במה טמנת אותו]" – כוונתו היתה לכך שאאמו"ר ז"ל השקיע את ראשו בלימוד חסידות וקבלה! (כ"ק אדמו"ר חייך, וחזר עוד הפעם:) "אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עם אַריינגעלייגט!..."

כדי לקבל סמיכה הוצרך המועמד לקבלת הסמיכה לשהות במחיצתו של ר' חיים בריסקער – בחדר הבית-דין ("בית-דין שטיבל") – בשעה שהיה פוסק שאלות, והיה מתבקש – על-ידי ר' חיים בריסקער – לחוות דעתו איך צריך לפסוק בעניין זה.

בין השאלות שהופנו אליו היתה גם שאלה שהגיעה לר' חיים בריסקער בעיצומו של חג-הסוכות – ביום-טוב שחל בשבת או בשבת חול-המועד, ובכל אופן, לאחר כניסת השבת – על-דבר אנשי החצר שמשתמשים בסוכה אחת ושכחו לעשות "עירוב-חצרות". כשר' חיים בריסקער הפנה את השאלה לאאמו"ר, נענה אאמו"ר והשיב מיד – שהסוכה עצמה מערבת. ר' חיים בריסקער נהנה מה"המצאה", ואישר שהפסק הוא כדברי אאמו"ר.

רב חסידי

עוד סיפר הרבי ('תורת מנחם – התוועדויות' שושן פורים תשי"ד חלק ב (יא) ע' 147):

בעיר שבה כיהן אאמו"ר ז"ל ברבנות, היו לו מנגדים רבים, כיוון שהיה נוהג לחזור חסידות והנהיג בעיר חומרות והידורים שונים.

פעם אחת הלשין אחד המנגדים בפני מושל המחוז ("גובערנאַטאָר"), על כך שהתאספו כמה יהודים ובחרו להם רב – אדם שמשתכר וקורע בגדים מעל אנשים!...

מפקד המשטרה התפלא מאד על כך שרוב יהודי העיר בחרו רב שכזה, ושלח אחד מפקידיו לבית אאמו"ר, כדי לבדוק מה מתרחש שם.

כשהגיע הפקיד לבית אאמו"ר – ראהו יושב ולומד תורה, בלי שום "משקה" על השולחן, והכול בסדר... הפקיד התפלא עוד יותר לפשר העניין ("וואָס פאַר אַ מעשה דאָס איז") וסיפר לאאמו"ר על ה"מסירה",

ואאמו"ר ענה שאינו יודע כלל במה מדובר ("ער ווייס ניט פון קיינע מעשיות").

לבסוף התברר, שאכן היה לסיפור זה יסוד. ומעשה שהיה כך היה: בי"ט כסלו התקיימה התוועדות, והנוכחים התוועדו היטב ("מען האָט זייער גוט פאַרבראַכט"). אאמו"ר חזר הרבה חסידות, הכול היו במצב-רוח מרומם ("אויפגעלייגט"), וההתוועדות נמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות. פעם היה סדר בהתוועדויות של חסידים, שלפנות-בוקר היו פושטים את הבגדים העליונים ("די זופּיצעס"), ויוצאים בריקוד ללא הבגד העליון. וכך נהגו גם באותו י"ט כסלו. כנראה שאחד המשתתפים לא רצה לפשוט את בגדו העליון מיד, ואאמו"ר – שלא היה אז מוטרד מ"דאגות הפרנסה", זמן לא רב קודם לכן הגיע מליובאוויטש, והיה במצב-רוח מרומם... – "סייע" לו לפשוט את ה"סירטוק", כך שהשרוול נשאר בידיו של אאמו"ר, וה"סירטוק" – אצל אותו אדם...

(מתוך מדור "ניצוצי רבי" בגליון "התקשרות" בעריכת הרב מרדכי מנשה לאופר)