השיר "יעקב" מוכר לציבור הרחב מהאלבום "אוצרות יהודיים" שיצא ביידיש ובעברית בשנת תשנ"ב. השיר נכתב והולחן על ידי ר' יום טוב הערליך ביידיש על בעל המעשה אותו הכיר באופן אישי.

השיר מתאר בחור יהודי שנמצא בכפר נכרי, ולאחר שראש השבט מנסה לכפות עליו להינשא לבתו הגויה הוא בורח.

הסיפור המלא מובא להלן מאת נכדו של יעקב, אך לפני כן כמה מילים שאמר מתרגם השיר לעברית הרב מענדל קפלן:

"זהו כמדומני השיר הראשון שתרגמתי, לשימוש עצמי. לא היה ידוע עדיין כלל על כוונה להוציא לאור מהדורה עברית, ואחר-כך פנה אלי ר' אברהם פריד וביקש להשתמש בתרגום.

"אין כל חידוש אם אומר שזה השיר המפורסם ביותר של יו"ט ערליך, שכבש את דמיונו של דור שלם שגדל על שיריו, הן מפני סיפור הגבורה של אדם בן דורנו (ורבים אף ידעו והכירו את האיש), והן מפני הלחן המורכב והמרטיט שמדלג בין קצוות רגשיים רחוקים זה מזה, בהתאם להתקדמות הסיפור, ומאחד אותם לכדי יצירה אחידה."

מילות השיר כולו מובאות כאן בגרסה העברית, בניקוד:

בִּמְדִינַת אוּזְבֵּקִיסְטָן שֶׁבֵּין הָרֵי דִּיגָ'אן

בִּגְבוּל הוֹדוֹ וְאַפְגָּנִיסְטָן

שׁוֹכֵן כְּפָר אֶחָד, נִדָּח מֶבוּדָד

מַגִּיעִים אֵלָיו רַק בְּמָטוֹס מְיֻחָד

בַּלַּיְלָה דְּמָמָה, צִיּוּץ לֹא נִשְׁמַע

הַכְּפָר וְהָהָר אֲפוּפִים תַּרְדֵּמָה

וְאֵי שָׁם בְּשָׂדֶה, מֻרְחָק מְנֻדֶּה

טְרַקְטוֹר קָטָן בֵּין שְׁבִילִים מְדַדֶּה

יוֹשֵׁב עַל הַטְּרַקְטוֹר בָּחוּר מְגֻדָּל

לִנְהֹג כָּךְ נִרְאֶה לְעוֹלָם לֹא יֶחְדָּל

נִקְרָא הוּא בְּשֵׁם יַעֲקֹב הַזָּמַר

מֵאַיִן הוּא אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ לוֹמַר

מְפֻיָּחוֹת הַפָּנִים, מְשֻׁמֶּנֶת הַיָּד

תַּקָלָה יֵשׁ בִּטְרַקְטוֹר מְתַקֵּן הוּא מִיָּד

כָּמוֹהוּ אֵין אִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ בִּכְפָר

לֶחַלֶץ אֶת הַטְּרַקְטוֹר מִבּוֹץ וְעָפָר

בְּכָל הָאֵזוֹר אִישׁ לֹא יָדַע אֶת סוֹדוֹ

וְעַד כַּמָּה רָחוֹק הוּא נִמְצָא מֵעִיר הֻלַּדְתּוֹ

אֵיךְ אוֹתוֹ הִטִּילָה רַכֶּבֶת רוּסִית

לְכָאן בְּדֶרֶךְ נִסִּית

וְעִם הַטְּרַקְטוֹר יוֹצֵא הוּא יוֹמְיוֹם

לַעֲבֹד קָשֶׁה וְאָיֹם

נָהַג הוּא לָשִׁיר מַנְגִּינוֹת עֲרֶבוֹת בַּלֵּילוֹת

לַמֶּרְחַקִּים הֵן הָיוּ נִשְׁמָעוֹת וּמְצַלְצְלוֹת

צְלָלִיּוֹת הַנָּשִׁים שָׂם הָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת

מַקְשִׁיבוֹת וְאֵינָן תּוֹפְסוֹת

מִי הוּא זֶה הַטָּאגְּ'יק הַמּוּזָר

מַבָּטוֹ אֲלֵיהֶן לֹא הֻחְזַר

כִּי בַּלֵּילוֹת תָּקְפוּ אוֹתוֹ הַגַּעְגּוּעִים

לֹא לְהָרִים וְלֹא לְטַאגִ'יקִים פְּרָאִים

מִתְגַּעְגֵּעַ הָיָה לְבֵיתוֹ, לְהוֹרָיו

לַבָית שֶׁאוּלַי כְּבָר חָרַב

לִישִׁיבָה שֶׁבָּהּ הוּא נָהַג לְבַלּוֹת

בְּלִמּוּד בַּיָּמִים וּבְלֵילוֹת

אָמַר רַבָּא, אָמַר רַב פָּפָא

וְאֵלּוּ אַבַּיֵי אַחֶרֶת חוֹשֵׁב

קוּשְׁיָא חֲדָשָׁה וְהוּא מְיַשֵּׁב

מֵבִיא רְאָיָה וְהַכֹּל מִתְיַשֵּׁב

וְהַמָּהַרְשָׁ"א, רַשְׁבָּ"א, רִיטְבָ"א

עוֹבֵר לוֹ הַזְּמַן אַךְ הוּא לֹא חָשׁ בּוֹ

רַמְבַּ"ם, רַמְבָּ"ן, רַבֵּנוּ תָּם

תַּעֲנוּג עִלָּאִי נִפְלָא וּמִסּוּתָם

אָמַר רַב הוּנָא, רַב סָבָא הַמְנוּנָא

שַׁמַּאי סְבָרָא חֲדָשָׁה הֶעֱלָה

תָּקַף אוֹתוֹ הַלֵּל בִּשְׁאֵלָה

עַד שֶׁבַּחוּץ הַשַּׁחַר עָלָה

בְּשַׁבָּת בְּבֵית הַתֶּה, לְיַד הַקֻּמְקוּם הוּא יָשַׁב לוֹ - 

יַעֲקֹב, עִם הַחֲבֵרִים עַל הָרִצְפָּה

וְאֶת הַגַּעְגּוּעִים הוּא לֹא שָׁכַח וְזֶה מְאֹד כָּאַב לוֹ –

יַעֲקֹב, וְלֹא הוּקַל לוֹ אַף כִּמְלוֹא טִפָּה

וְהִנֵּה פּוֹנֶה אֵלָיו בַּעַל הַבַּיִת רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט –

יַעֲקֹב, נְדַבֵּר יָשָׁר ולַעִנְיָן

אֶת בִּתִּי אֶתֵּן לְךָ, הִיא צְעִירָה וּמֶלָּבֶּבֵת –

יַעֲקֹב, וְגַם כַּסְפִּית זֶה עֵסֶק מְצֻיָּן

שְׁלוֹשִׁים פָּרוֹת, עֶשְׂרִים שְׁוָרִים, הַרְבֵּה בְּגָדִים לָךְ אֶתְּנָה –

יַעֲקֹב, סְכוּם כֶּסֶף רַב וְגַם עוֹד מַתְּנוֹת

וְשׁוֹמְעִים זֹאת הַטָּאגְ'יִקִים, וְהֵם צוֹעֲקִים בּוֹא הֵנָּה –

יַעֲקֹב, אֵין כָּמוֹהָ בֵּין כָּל הַבָּנוֹת

יַעֲקֹב יוֹשֵׁב מֻשְׁפָּל פָּנִים וְאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר

הוּא מַפְלִיג עֲשָׂרוֹת שָׁנִים הַרְחֵק הַרְחֵק אֶל הֶעָבָר

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ מַדְלִיקָה נֵרוֹת וּבְפִיהָ תְּחִנָּה

עַל יַעְנְקָלֶ'ה, בּוֹרֵא, שְׁמֹר נָא, שֶׁלֹּא יֵאַבֶּד אֶת הָאֱמוּנָה

יַעֲקֹב מִתְרוֹמֵם וּמַכְרִיז הוּא עַזּוֹת

יְהוּדִי אֲנִי לֹא אֹכָל לַעֲשׂוֹת זֹאת

הַתּוֹרָה עָלַי אוֹסֶרֶת לָקַחַת אִשָּׁה

שֶׁאֵינָהּ מַאֲמִינָה בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה

יָשַׁב רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט וְעִבֵּד לוֹ תָּכְנִית

לְהָכִין לְמָחָר סְעוּדָה הַמּוֹנִית

אֶת יַעֲקֹב יָבִיאוּ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ

וְכָךְ עַל כָּרְחוֹ הוּא יִהְיֶה חֲתָנוֹ

בִּשְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲקֹב יוֹשֵׁב לוֹ לְבַד

יוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב, מֶבין שֶׁהַסִּכּוּי כְּבָר אָבַד

עוֹד מְעַט הֵם לְכָאן מַגִּיעִים

וְאוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ מְבִיאִים

יַשְׁקוּהוּ בְּאוֹפְּיוּם וּבְשֶׁפַע יֵינוֹת

עַד שֶׁיֵּאַבֶּד אֶת הָעֶשְׁתּוֹנוֹת

מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים אַט אַט הַשֶּׁמֶשׁ גָּלְשָׁה

יַעֲקֹב מַמְתִּין, אוֹמֵר הוּא וִדּוּי בִּלְחִישָׁה

אֵי שָׁם צָבוּעַ מָרִים אֶת קוֹלוֹ

הַפְּסָגוֹת נִבָּטוֹת מִמּוּלוֹ

פְּנֵיהֶם לַשָּׁמַיִם אוֹמְרוֹת בְּלִי מִלִּים

אָכֵן הַחַיִּים לֹא קַלִּים

וְהִנֵּה לְפֶתַע שׁוֹמֵעַ הוּא קוֹל נְגִינָה

וְאֶת הַכַּלָּה מוֹבִילִים כְּבָר לְשֵׁם בְּרִנָּה

וּכְמוֹ מִשֵּׁנָה הוּא פִּתְאוֹם מִתְנַעֵר

וּמַתְחִיל לָלֶכֶת מַהֵר

הוּא רַק יִכָּנֵס וְיִקַּח מֵחֶדְרוֹ

אֶת חֲפָצָיו וּצְרוֹרוֹ

הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ כְּמוֹ אֶל מוֹתוֹ

מַגִּיעַ הוּא לְשַׁעַר פּוֹתֵחַ דַּרְכּוֹ

הוּא מַבִּיט אֶל תּוֹךְ הָאוּלָם הַמּוּאָר

רֵיחַ הַיַּיִן בְּאַפּוֹ כְּבָר בָּעַר

אָמַר רַבָּא אָמַר רַב פָּפָא

אוֹתִיּוֹת הוּא רוֹאֶה כְּמוֹ מִתּוֹךְ הַגְּמָרָא

מֶדַבּרוֹת וְקוֹרְאוֹת זוֹעֲקוֹת בְּמוֹרָא

מֶה לָךְ ר' יַעְנְקֶל, בְּרַח מְהֵרָה!

הַתִּזְמֹרֶת מְנַגֶּנֶת וְהַכַּלָּה בְּרֹאשׁ יוֹשֶׁבֶת –

יַעֲקֹב, וּסְבִיבָהּ עֲשָׂרוֹת זֵרֵי פְּרָחִים

וְאָבִיהָ וְאִמָּה בְּיַחַד עִם כָּל בְּנֵי הַשֵּׁבֶט –

יַעֲקֹב, לְהָבִיא אוֹתְךָ הֵם כְּבָר הוֹלְכִים

וּבְרֹאשׁ הָהָר, בִּשְׁעוֹת הַלַּיִל, הָאֲפֵלוֹת וְהַדְּמוּמוֹת

מְטַפֵּס לוֹ יַעֲקֹב חֶרֶשׁ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

מִשְּׁנֵי צִדָּיו שׁוּחוֹת לְעֹמֶק, לְטַרְפָּן הֵן שׁוֹחֲרוֹת

אַךְ יַעֲקֹב כְּלָל אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וּפָנָיו בְּגִיל מְאִירוֹת

דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה אַחַת הִיא וּבְדֶרֶךְ זוֹ אֶצְעַד

טוֹב יוֹתֵר לְהִתְרַסֵּק כָּאן וּמִמֶּנָּה לֹא לִנְטוֹת לְצַד

אֵין דָּבָר שֶׁיַּטִּיל מוֹרָא עַל לֵב בֶּן יִשְׂרָאֵל

רַק יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְיִשְׁמֹר אוֹתוֹ הָאֵל

מילות השיר ביידיש:

הביצוע המחודש ביידיש:

והנה הגרסה המקורית בעברית:

הביצוע המקורי של ר' יום טוב הערליך:

הסיפור המלא שמאחורי השיר מובא כאן מאת נכדו של יעקב פוטש:

"גש לכל קבוצת יהודים, מבוגרים, אברכים או נערים, ותפזם לידם את המילים: "בכל האזור איש לא ידע את סודו", או במקורן האידישאי: "און קיינער אין דארף עס האט נישט געווסט פון זיין סוד", ותראה את העומדים מצטרפים ספונטנית לשיר "יעקב". ואכן, מעטים ממפזמי השיר יודעים את הסוד המסתתר מאחורי השיר המקפל את סיפור חייו של סבי, ר' יעקב פוטאש עליו השלום, סיפור שבמרכזו עומדת אמו, מדליקה נרות שבת ומתפללת שבנה יישאר יהודי נאמן.

הם ניצבו דוממים מתחת לחופה באולם הקטן שבעיר פריז. החתן, יעקב, ניצול שואה בודד שהצליח להימלט לאוזבקיסטן עם פרוץ השואה, והכלה, יענטל, אוד מוצל מתופת אושוויץ.

הורי החתן והכלה לא הובילו אותם לחופה. גם אחיהם ואחיותיהם לא נכחו ביום כלולותיהם. כולם עלו השמימה שם, במחנות, באש הכבשנים. רק זכרם ריחף באוויר.

בין העומדים שהצטופפו סביב האפריון היו חברי החתן, בודדים אף הם, חסרי משפחה, אודים מוצלים מאש. גם את עזרת הנשים אכלסו בנות חסודות שתוגה נשקפה מעיניהן. בהשתתפותן בשמחת הנישואין כמו ביקשו לכנס לעצמן כמה שביבי נחמה ושמחה בים העצב שהקיף אותן מכל עבר.

בין הקרואים נראו גם לא מעטים שבאו להשתתף בשמחת הכלולות בהיותם יהודים שאיבדו את נשותיהם, או אבות שאיבדו את ילדיהם. אלו כמו אלו חשו צורך עז לעודד ולחזק שורש נוסף שימשיך את שושלת העם היהודי שאך זה עתה עלה עליו הכורת וביקש למוחקו כליל.

עם צאת החתן והכלה מחדר הייחוד, כשוך מעגל הריקודים הראשון, הושלך לפתע הס בקהל. עיני הכל ננעצו באברך חסידי בעל עיניים בוערות, שניצב לו במרכז. ר' יום טוב עהרליך שמו, מלחין חסידי שקול שירתו יבקע לימים מאלפי בתים.

"הכרתי את החתן בסמרקנד שבבוכרה", אמר ר' יום טוב בעיניים נוצצות, "וכתבתי שיר לכבודו. זה השיר שמספר את הסיפור שלו".

דממה השתררה כשהחל ר' יום טוב לפזם בקול נוגה את השיר שלימים יושר אין ספור פעמים, ברגש אין קץ, "יעקב"…

מילות השיר נגעו בלבבות החשופים והכואבים של באי החתונה בפריז. השיר תיאר בצורה ציורית ומושכת את הסיפור שיעקב, החתן, היה במרכזו, אבל כל אחד מהמשתתפים בחתונה נשא בצלמו ובדמותו את כאבו האישי, את הניסיונות המרים שחווה ואת חבלי גאולתו האישית מעמק הבכא.

ככל שהתקדם ר' יום טוב במילות השיר, בדבקות ובעיניים עצומות, הלכו עיניהם של הנוכחים והתמלאו בדמעות. יבבות של ממש נשמעו כאשר פרט ר' יום טוב בחן על מיתרי הרגש, וכאשר בא השיר אל סיומו היה האולם הקטן רטוב ממש מדמעות…

הנה לפניכם הסיפור האמיתי העומד מאחורי השיר, סיפור הנוגע בעמקי הנפש ומעמידנו על כוחה של נפש יהודית.

***

יעקב פוטש, או בהיגוי האמיתי פאטאש, נולד בבית חסידי המיוחס לשושלת בורקא. הוא גדל בעיירה רדז'ימין, המרוחקת כעשרים קילומטרים מוורשה הבירה.

תשעה אחים ואחיות היו לו ליעקב, ומלבדם גידלו הוריו עוד ארבעה יתומים שלא נמצאו להם בתים.

גדולה הייתה שאיפתם של ההורים לראות את יעקב בנם עולה ומתעלה במעלות התורה הקדושה, ועל כן, בהגיעו לגיל אחת עשרה וחצי שלחוהו אל ברנוביץ, שם שכנה ישיבתו של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד.

בברנוביץ למד יעקב פרק זמן מסוים, ולאחר מכן המשיך לישיבתו של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד. ישיבתו של האדמו"ר נודעה כבית גידול מובחר לעילויים ולבעלי כשרון והתמדה, ומיטב עילויי הסביבה חבשו את ספסליה ועלו במעלות התורה והיראה.

העננים השחורים התקדרו ממעל בשנת תרצ"ט, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. תלמידיו ואנשי שלומו של רבי משה ביקשו למלט את נפשו מגיא ההריגה. הם התחננו לפניו שיואיל לעזוב, ואף סללו בעבורו ברוב עמל נתיב בריחה. אולם רבי משה סירב בתוקף.

"אם נגזרה הגזירה על העיר, איני נוטש אותה!", אמר באומץ, "אשאר כאן, עם קהילתי, לחיים ולמוות!"

בערב ראש השנה עלה הכורת על העיירה. בני קהילת סטולין, ובראשם האדמו"ר רבי משה, וראש הישיבה, הגאון רבי שלמה סלבין, נרצחו כולם בידי הצוררים. הי"ד.

ברם, את תלמידיו המריץ רבי משה לברוח בכל דרך אפשרית ולמלט את עצמם מידו הארוכה של הצורר הנאצי. ועל תלמידים אלו, שהצליחו להימלט, נמנה יעקב מיודענו.

בן שלוש עשרה שנה בלבד היה, כאשר הצטרף לקבוצת תלמידים שנמלטה לווילנה. יחד עם תלמידים נוספים שנמלטו מאימת המלחמה אל וילנה. אך גם שם לא מצאו הפליטים מנוח לכף רגלם. עד מהרה דרכו מגפיהם של הצוררים הנאצים בשערי וילנה, ותלמידי הישיבה נאלצו לנוס לכל עבר.

יעקב בבחרותו

וכך, באישון לילה, תחת מעטה כבד של עלטה, חצה יעקב עם עוד כמה בחורים את הגבול לרוסיה. כדי לא להיתפס שמרו הבחורים על מרחקים ניכרים ביניהם, תוך שהם קובעים להיפגש מעבר לגבול בנקודת ציון מסוימת. ואולם, בהגיעו לנקודת הציון שמעבר לגבול, מצא יעקב את עצמו לבדו. עד יומו האחרון לא ידע מה עלה בגורלם של חבריו שחצו עמו את הגבול.

בשלב זה החלו נדודיו של יעקב על אדמת רוסיה. בגפו צעד ברגל למרחקים ניכרים, עד שבערב שבת פגש בישיש בעל זקן ארוך וצחור כשלג. יעקב ניסה להציל מפיו מידע, היכן הוא נמצא, אולם הלה לא הבין את שפתו. ואז הוציא הישיש מכיסו צבע ודף נייר. הוא צייר ליעקב מפה, הנהן בראשו והלך לו.

יעקב ראה בזה נס ממרומים. הוא צעד לפי המפה שצייר לו הישיש ולבסוף מצא את עצמו בקולחוז נידח בערבות אוזבקיסטן.

הקולחוז הוא כפר חקלאי שכל תושביו עובדים לטובת הממשלה, והשהות שם הייתה בגדר בלתי אפשרית כמעט עבור בחור ישיבה. בקולחוז התגוררו רק גויים, איכרים נבערים ובורים, ויעקב מצא את עצמו בודד לגמרי, בלא צל דמותו של יהודי באופק.

אולם הוא היה חייב לשרוד. הוא הצטרף אל כוח העבודה שעיבד את אדמות הכפר, קיבל לידיו טרקטור, ולאחר שמהות העבודה הוסברה לו – החל בעבודתו.

כך נאלץ יעקב, בחור יהודי צעיר שטרם עבר את מחצית שנות העשרה, להתמודד לבדו עם חיים אלמוניים בכפר נידח. הוא לא סיפר ליושבי הכפר מאומה, לא על עצמו ולא על עברו, מגמתו הייתה לשרוד שם עד שתחלוף המלחמה וישתרר שוב שקט.

במשך כל היום היה נתון בעבודה פיזית קשה ומפרכת שבכמותה לא הורגל מעודו, ובלילות סירב לישון עם יתר הפועלים. הוא העדיף לישון בשדות השוממים ששרצו חיות טרף מאשר במחיצת הגויים המוסלמים.

בידיו היה מחזיק יעקב תדיר נפט וגפרורים, ובכל פעם שהיו עיניו מבחינות בחיה רעה מתקרבת, היה טובל גפרור בנפט ומדליק אותו, להבריח את החיה מעליו. כך במשך שעות, כך במשך לילות. "מימי לא התרגלתי לקוצים הדוקרים", יספר לימים לבנו יוס'ל, "בכל לילה הכאיבו לי הקוצים מחדש"…

פעם בשבוע היו אנשי הקולחוז, ויעקב ביניהם, מקבלים תלושי מזון שבאמצעותם יכול היה כל אחד לרכוש לעצמו מזון, כאשר באמצעות תלושי מזון לא מעטים ניתן היה לקבל גם בשר! יעקב, למותר לציין, התנזר מאכילת בשר, אולם הוא לא זרק את התלושים. ציפור קטנה לחשה על אוזנו, שביום מן הימים עוד יעשה בהם שימוש מועיל…

את יהדותו הסתיר בחכמה רבה. לראשו חבש כובע של פועל במקום כיפה, ומדי יום הקפיד לסמן לעצמו את התאריך הנוכחי ולעקוב אחר השבתות והמועדים. בלילות שבת ובמועדים היה בוצע על פרוסות לחם ששמר במקום על לחם משנה, ודמעות היו זולגות מעיניו.

השמועות הנוראות הגיעו אל הקולחוז הנידח כרוחות רעות. סיפורי האימים בדבר הזוועות הנוראות החולפות על יהודי אירופה שברו את ליבו לרסיסים, ובלילות, באין איש רואהו, היה יעקב מוצא את עצמו בוכה כתינוק. אולם לצידם של הפועלים הגסים אסור היה לו להראות מאומה מכל זה. למראית עין שמר על קור רוח. איש לא ידע לאיזה עם, דת או לאום, הוא משתייך.

אולם למרות הסודיות שאפפה אותו התחבב יעקב על כולם, משום שהקפיד לא להתערב במריבות או בוויכוחים. תחת זאת האיר פנים לסובביו ושמר על קשר טוב, אם כי מרוחק, עם אנשי הקולחוז.

כאשר היו הגעגועים אל בית הוריו ואל ההווי הישיבתי מכבידים על ליבו עד לבלי נשוא, היה יעקב שולף את המפוחית מאי שם, מתיישב לו מול מדורה קטנה ומאולתרת, ומנגן ניגונים נוגים ורוויי געגועים. ובאותן שעות היו פועלי הקולחוז מתיישבים סביבו בגורן עגולה, תולים בו עיניים מעריצות ומנסים לתהות על קנקנו.

במשך תקופה של כמה חודשים שעשה יעקב באותו קולחוז נידח, רזה גופו עד מאוד, משום שתזונתו התבססה רק על פירות וירקות, וגם אלו לא היו מצויים שם בשפע.

ובכל אותה עת, כאשר נאלץ להמשיך לעבד את שדות הענק כשהוא נוהג בטרקטור, נאחז יעקב בזכרונותיו מימי הישיבה כטובע הנאחז בקש. בעוד ידיו אוחזות בהגה, היו שפתיו ממלמלות בעל פה סוגיות ושברי סוגיות אותן זכר מימי הישיבה.

ואז, באחד הערבים, כאשר התכונן יעקב לפרוש לשנת לילה בעומק השדה, הגיעו אליו שליחיו של ראש הקולחוז. ראש הקולחוז היה אדם אימתני ומסוכן, ששלט שליטה אבסולוטית ברכוש רב. איש מבין אנשי הקולחוז לא ההין להתגרות בו או לחלוק על דבריו.

"ראש הקולחוז רוצה לדבר אתך!" הודיעו השליחים ליעקב. אימה וחרדה נפלו על יעקב. הוא צעד בעקבותיהם כמי שכפאו שד כשבראשו חולף הרהור מבעית: מי יודע מה רוצה ממני הגוי הזה?

ואולם, כאשר הגיע אל ביתו של ראש הקולחוז, ציפתה לו הפתעה. "אני רוצה אותך כחתן לבתי!", הודיעו ראש הקולחוז, "ובתמורה אתן לך את כל הכבשים שברשותי, לול תרנגולות שלם ועוד כהנה וכהנה"…

ההצעה נפלה על יעקב כרעם ביום בהיר, ובשרו נעשה חידודין חידודין. "מה אעשה?" הרהר, "הלא אוי לי אם אשיב בחיוב, ואבוי לי אם אסרב!"

אלא שראש הקולחוז, שלא העלה בדעתו כי מאן דהוא עשוי לסרב להצעתו הנדיבה, בטוח היה כי יעקב שותק מתוך מבוכה והתרגשות. הוא הודיע אפוא לאלתר בטון חגיגי במיוחד: "מחר בערב נחתום את העסקה בסעודת אירוסין גדולה כיד המלך!"

השמועה עשתה לה כנפיים, וכל הקולחוז דיבר על הזוג המופלא, ועל אודות הסעודה הנכבדה האמורה להיערך בשעות הערב. איש לא שיער, כי נפשו של יעקב סוערת עליו כהמון מים רבים…

והנה הגיעה שעת בין הערביים של יום המחרת. יעקב, ישוב על הטרקטור אי שם במעמקי השדות, הבין כי זמנו הולך ואוזל. מרחוק החל להישמע קול הנגינה, והוא ידע כי עוד מעט יבואו שליחי ראש הקולחוז לקחתו אל מקום הנשף, ברצונו או שלא ברצונו.

לרגע לא ידע את אשר יעשה, אולם במשנהו התעשת. הוא נטש את הטרקטור והחל דוהר אל המקום בו הניח את חפציו. כל מה שביקש באותה שעה היה ליטול את מעט מיטלטליו ולברוח להיכן שתישאנו הרוח.

יעקב עומד ואורז במהירות את חפציו, וריחו המשכר של יין הנסך עולה באפו. דמעות מסמאות את עיניו ונפשו הצעירה והאומללה מיטלטלת טלטלה נוראה. כפר שלם רוצה בכבודו, פיתוי גדול בפניו, והוא עומד ובורח כמפני אש, לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו, כי אם לכבודו של מקום. הן בורא עולם מביט בו משמים ורואה במלחמתו העיקשת לשמור על קדושתו ועל קדושת ייחוסו…

והנה, נתקלות אצבעותיו בצרור תלושי נייר. יעקב מתבונן ורואה כי אלו הם תלושי הבשר, אותם שמר בלא לעשות בהם שימוש כלשהו. עיניו אורו. לפתע הבין כי מן השמים זימנו לו, מימים ימימה, פתח להימלט.

מוחו עיבד במהירות תכנית בריחה, ובעוד כל יושבי הקולחוז נקהלים למקום הנשף, החל יעקב נמלט במהירות לכיוון הנגדי, אל עבר היער העבות.

את כל הלילה עשה יעקב במעבה היער מבלי לעצום עין, מאימת הגויים שיבואו לתופסו ומפחד החיות האימתניות שקול נשיפותיהן הגיע לאוזניו. באוזן אחת שמע את קולות החגיגה שהחלה, ולרגע חשב שהוא היהודי היחיד שנשאר בעולם, ואולי, אולי חבל על המאמץ…

אולם אז צפה ועלתה לנגד עיניו תמונת אמו, מתרוצצת כבר ביום ראשון לדאוג ל'קישקע' של החמין של שבת… הזיכרון המוחשי הכה בו כברק. תמונותיה של אמו, פועלת במסירות נפש למען כל סממן של יהדות, צרבו את ליבו ואת מוחו.

דמעות זלגו מעיניו כשנזכר בעצמו כילד קטן העומד מול אמו, המניחה את ידיה הנפוחות אל מול החום שעלה מן התנור, כדי להוריד אך במעט את הנפיחות.

"מי שרוצה שיהיו לו 'עהרליכ'ע קינדר' עליו לעמול!" כך הסבירה לו אז, בפשטות. וההסבר מן הימים ההם חיזק את רוחו ואימץ את לבבו שלא להיכשל בניסיון. בכל ליבו השתוקק לבשר לאמו את הבשורה הטובה: "אמא! נשארתי יהודי! עמלך לא היה לשווא!"

עם שחר, כאשר כל בני הקולחוז עוד נמו את שנתם, נראה מסוק קטן כשהוא חג מעל שמי היער. היה זה המסוק שסיפק את צרכיהם של תושבי הקולחוז, היישר מסמרקנד הבירה. אחת לחודש, ביום ידוע מראש, היה המסוק נוחת בקרחת היער, פורק את המשלוח, ונעלם כלעומת שבא.

יעקב פוטש בערוב ימיו

המסוק נחת, והטייס נדהם לראות בחור צעיר, רץ לעברו ומנופף בידיו. יעקב התקרב אל הטייס, ידו האחת אוחזת בצרורו הבלוי, וידו השנייה אוחזת בצרור תלושי הבשר, שהיו אוצר של ממש…

בטרם הספיק הטייס הנדהם לפצות את פיו – נפנף יעקב מולו בצרור התלושים והציע בפניו עסקה: תלושים תמורת נסיעה! ראשו של הטייס הסתחרר. בעצמו נמנה עם סובלי הצנע, והעסקה הייתה מפתה. הכמות הנכבדה של התלושים העלתה בדמיונו את כמות הבשר שיקבל תמורתה. וכך, תוך דקות, החליפו התלושים ידיים ויעקב הצטופף במסוק הקטן לצדו של הטייס.

כך הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. הוא חיפש אחר מקום בו מתגוררים יהודים, וכמו כל יהודי המחפש את אחיו בתפוצות – הגיע אל בית הכנסת. בגדיו היו בלויים וקרועים, עורו היה שחום כולו מן השמש שקפחה עליו בימים הארוכים, כאשר עבד בקולחוז הנידח, שערו היה פרוע ומגודל ומראהו מוזנח.

ולפתע הבחין יעקב בשני תלמידים שחבשו יחד עמו את ספסל הישיבה בוילנה. הוא רץ לקראתם וזעק: "אני יעקב!" אולם הללו, שלא זיהו אותו במראהו הפרוע, מיהרו לברוח מפניו.

גם שאר יושבי בית הכנסת שחששו עד עומק נשמתם מפני מרגלי הבולשת הרוסית, התרחקו ממנו כמפני אש. איש לא ידע האם הוא יהודי מן המניין, שגורלו המר לו, או שמא הוא מרגל מוסווה, שבא להתחקות אחר הליכותיהם של יושבי בית הכנסת.

לגודל האבסורד מצא יעקב את עצמו בטבורה של קהילה יהודית – אך בודד לנפשו. באותו רגע נשבר משהו בנפשו. הוא יצא החוצה, דמעות על לחייו, והתיישב על הספסל שמחוץ לבית הכנסת.

ולפתע התקרב אליו חסיד סטולין בלתי מוכר. היה זה ר' יום טוב עהרליך. הלה פתח עמו בשיחה, ויעקב סיפר לו על קורותיו. הוא דלה ממעמקי זכרונו חידוש ששמע מראש הישיבה באותם ימים, ור' יום טוב חיבקו בחום.

הוא פתח בפני יעקב את ביתו, דאג עבורו לביגוד הולם, והוא ורעייתו גרמו לו  לחוש כבן בית של ממש, כאשר ר' יום טוב מבטיח לו כי הוא עוד ישיר בחתונתו…

לימים עברו יחד לצרפת, שם פגש יעקב את בת זוגו יענטל, ניצולת מחנה המוות אושוויץ. הם הקימו בית לתפארת ועלו לארץ ישראל.

מתנת החתונה שקנה יעקב לאשתו, הייתה, איך לא, זוג פמוטות לנרות שבת…

אך לימים נאלץ יעקב לירד שוב לאדמת ניכר. ראש הישיבה בוילנה,  הקים אז את ישיבתו בארצות הברית, ובבקשו לייסד גרעין של אברכים בעלי שיעור קומה – ביקש את תלמידו חביבו יעקב לרדת לארצות הברית ולהימנות על מקימי הישיבה…

יעקב לא האריך ימים ושנים. בגיל חמישים ושתיים נפטר על אדמת ארצות הברית כתוצאה מדום לב פתאומי, כשהוא מותיר אחריו דור ישרים יבורך".