לתמימים משה לזר ויוסף וויינבאום עלה רעיון: להקים 'קעמפ' – מחנה קיץ לילדים שבו יהיו הילדים מוקפים עשרים וארבע שעות ביממה באווירה יהודית חסידית אותנטית.

ממחשבה למעשה הם החלו לתכנן ולאגור כספים וכשהרעיון הבשיל הם נכנסו ליחידות אצל הרבי, היחידות ארכה הרבה זמן במהלכה שטחו השניים את תכניותיהם.

הרבי שלף מהמגירה פנקס צ'יקים וכתב על המחאה סכום של שלושת אלפים דולר בתור תקציב ראשוני. הרבי שמח מאד על הרעיון.

כעבור תקופה כאשר הרעיון החל לקרום עור וגידים הם נכנסו שוב ליחידות.

"מכיוון שאתם עדיין בחורים צעירים צריך לצרף אליכם אדם מבוגר יותר שיוכל להקדיש מזמנו לקעמפ ולהיות אחראי על הצד הכספי, הרבי בחר ברב קהת ווייס לתפקיד.

הרבי הורה לרב חדקוב להקים וועד מיוחד עבור הקעמפ, חבריו יהיו: הרב חדקוב עצמו, הרב קזרנובסקי, הרב יעקב יהודה הכט, ועורך דין, שידאג שכל המהלכים יתנהלו כחוק.

חברי הוועד קיבלו הוראות מפורטות מהרבי כיצד לאתר מקום מתאים וכיצד לארגן את הקעמפ.

הרבי ליווה את הקעמפ ממש מקרוב והיה מעורב בכל פרט.

לאחר שאותר המקום היה צורך בבחירת שם למחנה. הרבי ביקש שיחשבו על מספר שמות והוא – הרבי – יבחר את השם המתאים ביותר.

כאשר הוכנס הדף עליו רשומות ההצעות הרבי מתח קו על כולם, הוא שלל את כל השמות שהוצבו בפניו. מתחתם כתב הרבי -–

'גן ישראל'.

על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שהמחנה, כך רצה הרבי, יתנהל בדרכו, דרך של אהבת ישראל.

ואכן, לקעמפ נרשמו כמאה ילדים, חלקם מבתים חב"דיים וחלקם מבתים שאינם שומרים תורה ומצוות וידיעותיהם על היהדות קלושות ביותר. אחדות ואהבת ישראל אמיתית.

יום שני ט"ז תמוז תשט"ז. היה זה בשעות הבוקר, המארגנים ישבו במשרדים שבבניין 770 ועסקו בהכנות ותכנונים אחרונים לקראת הקעמפ כשלפתע התפרץ למשרד ר' לייב'ל גרונר. הוא פנה אל משה לזר.

"כמה זמן אורכת הנסיעה לקעמפ?" שאל לייב'ל.

"בין שעתיים לשלוש" ענה משה.

הוא עזב את החדר בזריזות.

כעבור דקות אחדות הוא שב.

"בעוד כמה שעות יסע הרבי לבקר את שטח הקעמפ!".

הידיעה פשטה במהירות וכל הבחורים חיפשו רכבים "טרמפ'ים" כדי שיוכלו להצטרף לביקור המיוחד.

שיירת הרכבים ובראשם לימוזינת הקאדילאק השחורה שבה נסע הרבי פצחה בנסיעה מבניין 770 אל עבר פרברי ניו-יורק.

כשהגיעו לתחנת מעבר שבה צריכים לשלם מספר דולרים לפקיד יצא נהג הרכב המוביל של הרב קהת ווייס מנהל הקעמפ ושילם עבור רכבו וגם עבור רכבו של הרבי.

הפקיד הכושי פקח עיניים תמיהות.

"מה זאת אומרת?" הוא שאל בטון עבה באנגלית, "לנהג הקאדילאק היוקרתית אין מספיק כסף לשלם בעצמו ?!".

לך תסביר לו עכשיו שזה רבי.

השיירה המשיכה ליעדה.

בכל מקום בשטח התרוצצו מדריכים מזיעים, תולים שלטי בד גדולים ומאירי עיניים הצבועים בגואש. "אימתי קאתי מר?!" הכריז שלט אחד, "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה!".

הרבי סייר בכל השטח הענק, במגרשי המשחקים, בחדרי השינה, בחדר האוכל, באגם המים הענקי, במרפאה ואפילו בקיוסק. היה נדמה נראה כי הרבי רווה נחת מכל רגע.

עתה הרבי התיישב להתוועדות עם מדריכי הקעמפ וכל הקהל שהגיע. הוא נטל ידיים אך במקום לברך על החלות שהונחו שם במיוחד הוא הוציא מכיסו שקית עם מצות ובירך עליהן.

לאחר מכן הוא נתן שיחלקום לכל הקהל.

אך כעת הבחינו חדי העין כי הרבי השאיר אצלו מספר חתיכות מצה והכניסן לתוך שקית שתחב לכיסו. אף אחד לא שאל שאלות.

לאחר שאמר מאמר ונוגנו ניגונים התפרץ לפתע הרב ווייס.

"מכונית מלאה עם תמימים שנסעו בדרכם לכאן התהפכה באמצע הכביש. יש חשש גדול ש..."

"נו," קטע אותו הרבי, "הכל יהיה בסדר!".

הוא הכניס את ידו לחיקו, הוציא את חתיכות המצה שהניח שם קודם ומסרן לרב ווייס.

"תחלק את המצות לאלה שהיו בתאונה."

רק לאחר דקות ארוכות התברר הנס: למרות שהרכב התהפך שלוש פעמים אף אחד לא נפגע!

"לחיים לחיים!" אמר הרבי, והפארבריינגען נמשך...

(מתוך הספר 'הרועה')