העיקר שבסוף מתראים

באחת השנים, בעיצומה של  התוועדות  י"ט כסלו בישיבה בתל אביב,  פתאום נכנס יהודי מגולח הנראה כאדם שאינו שומר מצוות כלל, כשהוא מבושם לגמרי.

הוא פתח את פיו והתחיל לספר לבחורים את הסיפור דלהלן:

קוראים לו יצחק, והוא היה תלמיד תומכי תמימים בליובאוויטש. הוא למד בישיבה כשנה וחצי. אחותו נתפסה לתנועת ה'השכלה' שפשטה אז מאוד בקהילות היהודיות, והיא לא רצתה שהוא יישאר בישיבה בשום אופן. היא ניסתה בכל מיני דרכים לפעול זאת, ולבסוף היא אכן הצליחה לגרום לו לעזוב את הישיבה.

במשך הזמן, הוא התדרדר לגמרי והתרחק מאוד מקיום המצוות, ולאחר תקופה הוא הצליח לצאת מרוסיה ולעלות לארץ ישראל והתגורר בתל אביב.

כאשר הרבי הריי"צ הגיע בתרפ"ט לבקר בארץ, הוא התאכסן במלון בתל אביב. כאשר אותו יצחק שמע שהרבי מתאכסן במלון, שהיה מצוי על הדרך בה הוא הלך כל יום לעבודתו, הוא חשש מאוד שבמקום יהיה קהל של חסידים, וכאשר יעבור במקום בדרכו לעבודה הוא יימשך אל המקום.

הוא חיפש עצה מה לעשות כדי לא להיגרר לזה, והחליט לצאת לעבודה בימים אלו עם מכנסיים קצרות, ולבוש שונה זה יגרום לו לא להיגרר לאזור הרבי והחסידים. וכך הווה: הוא לבש מכנסיים קצרות, ויצא לעבודתו.

אבל תכנונים לחוד ומעשים לחוד: כאשר הוא עבר במקום וראה את החסידים ואת האווירה ששרתה במקום בו מבקר הרבי, הוא הרגיש משיכה עזה להתקרב. אך עם מכנסיים קצרות הוא הרגיש לא בנוח להתקרב; אז הוא חזר הביתה, התלבש בצורה מתאימה, וחזר למקום וביקש להיכנס אל הרבי.

כאשר הוא נכנס אל הרבי, הרבי מיד הכיר אותו, וקרא לו: "איצ'לה איצ'לה, וואס הערט-זאך? מדרייט זאך און מדרייט זאך, אבי מ'טרעפט זאך" [= מה נשמע? מסתובבים ומסתובבים, אך העיקר שבסוף מתראים"]. זו הייתה רוח-הקודש גלויה.

הרבי אמר לו באותה הזדמנות שילמד פרק תניא, אך לא דיבר איתו מאומה על שמירת מצוות בפועל. למעשה, הוא לא קיים מה שהרבי אמר לו, ואולי לכן הוא נשאר כפי שהיה.

זה י"ט כסלו?

יום אחד הוא קיבל הזמנה למסיבת התוועדות לכבוד י"ט כסלו, שהתקיימה באחד האולמות בתל אביב. התופעה של  מסיבה לכבוד י"ט כסלו ששולחים לכבודה הזמנות והיא מתקיימת באולם הייתה מסקרנת מאוד עבורו. הוא הכיר את י"ט כסלו מליובאוויטש, ובליובאוויטש כאשר הגיע י"ט כסלו לא שלחו הזמנות ולא ערכו אירועים באולמות..., אז הגיע לראות מה מתרחש שם.

כאשר הגיע למקום, מישהו מה'תמימים' שהכיר אותו מהתקופה שלמד בליובאוויטש, ניגש אליו והתחיל לדבר איתו והתעניין בשלומו וכו'. הוא נתן לו כוסית אחת 'לחיים', ועוד אחת, ולאט לאט "נכנס יין יצא סוד". בשלב מסוים הוא אמר: "מה זה פה המסיבה הזאת? י"ט כסלו באולם?! זה י"ט כסלו? איפה יש פה חבר'ה שמתוועדים?". וככה הוא הגיע לישיבה. בישיבה התקיימה התוועדות חסידית, בלי כל העניינים הרשמיים, וזה מה שהוא חיפש.

את הבכיות שלו באותה הזדמנות אינני יכול לתאר. הוא סיפר את כל הסיפור שלו, וגם את מה שאירע בתרפ"ט בעת ביקורו של הרבי הריי"צ.

ואז הוא פנה אלינו ואמר: "אנחנו היינו ילדים, אתם עדיין ילדים. אתם לא יודעים על החיים שום דבר. יש לפני החתונה, יש אחרי החתונה, יש עליות, יש ירידות; אני כבר מבוגר, ואני אומר לכם: זה הכול שטויות. השנה וחצי ההם שהייתי בליובאוויטש, זה שווה יותר מהכול!".

בהמשך הדברים הוא אמר: "הגם שאני יודע שמחר אתנהג כמו אתמול, בכל זאת אני נשבע שלא אמות בלי תשובה!".

את הבכיות שהוא בכה ואת הדיבורים שהוא דיבר מפנימיות לבו – אי-אפשר לתאר. אם לא היינו רואים את פניו, היינו בטוחים שהמדבר הוא חסידי'שער איד ממש.  

(מתוך הספר "בדרכי החסידים" חלק ב')