קעמפ גן ישראל נחלת הר חבד התשע״ח.

הייתי אז מרכז צעיר, ואתה היית חייל צעיר בן 9 בסיירת 777.

לפני הכל היית חייל חמוד, פשוט חמוד.

חייל שלוקח דברים ברצינות, בין אם זה את התפילות, הלימודים ואפילו במתיחות אני זוכר אותך מסתובב בין השלטים, דואג שלא יהיה שלט אחד שפספסת לראות, הסתכלתי עליך מהצד קורא בשקיקה את השלט הארוך ׳אוהה מה קרה גן ישראל אכל אותה׳.. , מילה במילה... כאילו היה זה פסוק תנ״כי... נמסתי. מחזה מתוק במיוחד....

׳דובי׳ ׳בערל׳ או ׳שולם׳. לא זוכר איך חבריך קראו לך. אני בכל אופן כיניתי אותך ׳ליפש הקטן׳. ואת ׳ליפש הקטן׳ לעולם לא אשכח.

אני זוכר שבתפילות היית מתיישב לפעמים באמצע המעבר, או באיזה ספסל לא קשור במקום לשבת עם הסיירת שלך, ואני לא הבנתי מה הסיפור

וניגשתי אליך בגערה ׳חייל! גש לסיירת!׳

והגבת ׳לא, אני לא ייגש׳

וחשבתי שאתה מתחצף אז הרמתי את קולי ׳אם לא תיגש אקרא לגנרל!׳

וענית לי: ׳תתכופף׳

-מה?

-תתכופף, אני רוצה להגיד לך סוד..

התכופפתי ולחשת לתוך אוזני:

״המרכז, אני משתדל כל יום להתפלל בכוונה מילה במילה מתוך הסידור, ואני יודע, שאם אשב ליד החברים, הם יפריעו לי ואני ידבר איתם ויסתכל עליהם במקום להתפלל יפה אז אני מעדיף להתרחק מהם בתפילה״.

ליפש הקטן, המסת את ליבי.

מאותו יום הייתי שם לב אליך יותר בתפילות וזכור לי שהיית מהחיילים שקיבלו כמעט כל יום ממתק על ההצטיינות בתפילה.

היית ילד מתוק.

הצוות, המפקדים שלך בפרט אבל לא רק הם, כולם, אהבו אותך מאוד.

היית מהמצטיינים בקעמפ. בהכל.

ובסוף הקעמפ התחבקנו, והבטחנו אחד לשני שנתראה שוב.

אבל אחרי הקעמפ לא ראיתי אותך ולא שמעתי עליך.

והייתי מחפש אותך בשבתות פנסאים כשכל הילדים היו באים מכל הארץ אבל אף פעם לא מצאתי אותך,

לא שמעתי ממך במשך שנים, גם לא תיעוד, תמונות, משהו, שום זכר.

וביום שישי האחרון, 4 שנים אחרי אותו חיבוק, אני מקבל פתאום תמונה שלך בווטסאפ, עם כיתוב מעל ״הת׳ שלום דוב בער ע״ה ליפש נהרג בדרכו ממבצע תפילין״.

אזכור אותך לנצח,

המרכז.