בפרשת השבוע, פ' כי תצא, עוסקת התורה בשכרו של הפועל, ובחובתו של המעביד, האדון, לתת את שכרו בהקדם האפשרי. אם יש כסף ביד המעביד – אסור לו להלין את השכר ליום נוסף, ועליו לתת זאת באותו היום (למעט אם סיכמו אחרת מראש, כמובן). וכך אומרת התורה (כד, יד- טו):

"לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

והנה, בכמה ממקורות היהדות, מגדירים את היחס שבין הקב"ה ובין בני ישראל, כמו יחס של 'עובד' ו'מעביד'. 'פועלים' מול 'בעל הבית'. ולדוגמא בסוף פרק ב' של פרקי אבות נאמר: "ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה .. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

ואם אנו מוגדרים כ'פועלים' אצל הקב"ה – הרי שהקב"ה צריך גם לשלם לנו שכר. "שישלם לך שכר פעולתך". מתי יינתן השכר הזה? מסיימת המשנה ואומרת: "ודע – שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". לעתיד לבוא, באחרית הימים, כאשר העולם ישתנה והמתים אף יקומו לתחיה, אז יתן הקב"ה את השכר לכל אחד לפי מעשיו.

נקודה זו משמשת כמענה לשאלות רבות וכואבות שהמציאות מעוררת לעתים. איך יתכן שדוקא אדם פלוני שהשתית את חייו על אדני התורה, המצוות והחסד, הרי שהחיים אינם מאירים לו פנים (לפי ראות עינינו) – ואילו דוקא אדם שני שנוהג להיפך, המזל משחק לו והוא רואה אושר בחייו. ואמנם, בכל מקרה אין זה מעניננו להבין את חשבונותיו של הקב"ה בהנהגת העולם, אבל הנקודה הכללית היא שאכן עיקר השכר ניתן בעולם הבא, לאחר תחיית המתים. וכפי שאמרו חז"ל: "למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב; והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך".

אלא שלפי המצוה שהזכרנו, בדבר החיוב לתת לפועל את השכר באותו היום – יש לתמוה:

ידועה דרשת חז"ל על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל": "מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". כלומר, שהקב"ה מקיים את המצוות שציווה את בני ישראל, ולכן הם מוגדרים כ"חוקיו" ו"משפטיו" – החוקים והמשפטים שלו, שהוא עצמו כביכול נוהג לפיהם;

אם כן, כיון שהקב"ה ציווה בתורתו "ביומו תתן שכרו", שאסור להשהות את שכר הפועל ויש לתת לו את שכרו מיד עם סיום העבודה – כיצד הוא עצמו מעכב ומשהה את שכרם של ישראל עד לימות המשיח?!

ב.

ובכן, על שאלה זו ניתנו בספרים כמה תירוצים, ונביא כאן תירוץ אחד מעניין.

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא, כי לכל המצוות שנעשות במשך הדורות יש מטרה אחת: להכשיר את העולם להשראת השכינה בו בצורה גלויה. הקב"ה נתאווה "להיות לו דירה בתחתונים" – ששכינתו תשכון בצורה גלויה בעולם הזה. ובעולם הזה תהיה 'דירתו'.

מטרה זו מתבצעת על ידי התורה והמצוות שמקיימים בני ישראל בזמן הזה: כל מצוה מזככת עוד חלק בעולם, וכך, אט אט, מכשירים את העולם להתגלות שתהיה בימות המשיח, כאשר כל העולם יבוא לשלימותו ולייעודו, ותושלם הכוונה של עשיית "דירה בתחתונים".

לפי הסבר זה, מיושבת היטב הקושיא מהמצוה של "ביומו תתן שכרו" – שכן הרעיון הזה מלמד אותנו, שכל בני ישראל הינם בבחינת 'פועלים' שעובדים אצל הקב"ה בעבודה אחת: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". כל המצוות הרבות הן חלקים קטנים מתכנית כוללת זו.

לכן מובן שאין הקב"ה מתחייב בנתינת השכר מיד לאחר ביצועה של כל מצוה, שאינה אלא חלק קטן מהעבודה. ואף כשאדם משלים את ימי חייו ומסיים את עבודתו בקיום המצוות, הרי הוא רק חלק קטן מתוך בני ישראל, שעל כולם יחד הוטלה המלאכה. רק כשתגיע העבודה לסיומה, בביאת המשיח, רק כאשר תושלם המטרה של קיום המצוות ויתמלא רצונו של ה' שכבודו ישכון בעולם הזה התחתון, או אז יהיה הזמן המתאים לנתינת השכר לעם ישראל, שכר על העבודה שהביאה למימוש מטרה זו.

במלים אחרות:

בני ישראל אינם כמו פועלים רגילים שמקבלים את שכרם לפי מספר שעות וימי עבודה (ובעניננו – שכר על קיומה של כל מצוה בנפרד), אלא בני ישראל משמשים כ'קבלנים' שקיבלו על עצמם לבצע את רצונו של הקב"ה ש"נתאווה להיות לו דירה בתחתונים". ועל 'קבלנות' משלמים רק לבסוף, בסיום העבודה כולה, בקרוב ממש!

מבוסס על לקוטי שיחות חלק כט, שיחה ג' לפרשת כי-תצא.