מקווה טהרה חדש נבנה ונחנך לאחרונה ביישוב שדמות מחולה שבבקעת הירדן, לעילוי נשמת השליח לאלון מורה ומרחבי השומרון - הרה"ח הרב יהודה רובין ע"ה.

הרב רובין באזור שליחותו התייחד וידוע היה בעבודת התפילה המיוחדת שלו וההכנה לה הטבילה. כשנודע לו, באחד מערבי השבתות, שאין מקווה גברים בשדמות מחולה - גרם לו הדבר עוגמת נפש.

בעקבות פטירתו, מספר תושבים במקום החליטו לבנות, לראשונה במקום מקווה טהרה לגברים.

באירוע קצר ומרגש נחנך המקווה. בארוע שולב גם סיום לימוד משניות - סדר טהרות.

הרב יהונתן (יוני) רובין ייבדל לחיים, בנו של הרב יהודה ע"ה, נשא דברים קצרים. לפנינו עיקרם של דברים:

אנחנו כאן בחנוכת מקווה טהרה, מקווה מים

ניגע בכמה נקודות הקשורות במקווה ובמי שהמקווה כאן על שמו נקרא וכפי שיודגש:

הרמב"ם בסיום הלכות מקוואות וספר טהרה כולו כותב: "דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן והרי הן מכלל החוקים היא: (כן, אנחנו באים מפרשת חוקת) ובהמשך; שאין הטמאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב היא ובהמשך כותב הרמב"ם על כוונת הלב עם הטבילה והרמב"ם כותב שכמו שמי שטבל לא נתחדש בגופו דבר כיון שטבל - טהר, כך את הנפש אפשר "לטבול" במי הדעות ולהיטהר.. - כמה מתאים תיאור זה לאבא.

מקווה מים - אין מים אלא תורה מובא בספרי נמשלו דברי תורה למים: ומביא כמה וכמה נמשלים לדבר ואחד מהם מה מים משיבים נפשו של אדם, שנאמר במשלי: "מים קרים על נפש עיפה" כך דברי תורה משיבים נפשו של אדם, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - כל חייו היה אבא בתנועת הצמאון, תנועת נפש העומדת בפני עצמה וכאילו לא רצה להגיע לרוויה וודאי לא ממה שהוא לא רוויה ממי התורה.

כאן אנו מדברים על מקווה גברים כשבדרך כלל טבילת גברים היא בגדר הידור והידורי מצווה הם חיבוב הקודש - וכל מי שהכיר את אבא הכירו כמחבב הקודש בכל מהותו והוויתו.

דבר נוסף הקשור באבא יש בטבילה; הטבילה כולה ביטול היא. ראשית כי היא כחוקה כפי שאמרנו וב' שאדם טובל מבטל עצמו-כולו תחת המים.

על דרך ובדומה לזה [לכמה מהנקודות עליהם דברנו] אנו מוצאים בפרשת השבוע:

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" (במדבר כג,ט)

באחד הפסוקים הראשונים של נבואת בלעם נאמר: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". רש"י מפרש מילים אלה כרמז לראשי האומה: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על-ידי אבות ואימהות".

פירושו זה של רש"י מבוסס על מה שהתורה אומרת בתחילת דברי בלעם: "וישא משלו ויאמר". כלומר, בלעם מדבר במשלים וברמזים. לכן כשאומר בלעם "כי מראש צורים אראנו", ברור שאין כוונתו רק לתאר את המיקום שממנו הוא נושא את דבריו, אלא לבטא מעלה עמוקה של עם-ישראל.

הצורך במשל מתעורר כאשר מבקשים להביע רעיון עמוק, שקשה לבטאו במילים רגילות. או-אז משתמשים במשל, שמקרב אותנו אל הרעיון המקורי. אף כאן כך: בלעם רואה בעיני-רוחו את העוצמה האין-סופית של עם-ישראל, והמשל הקרוב ביותר כדי לתאר את נחישות-כוחם של היהודים הוא חוזקם של 'צורים' ו'גבעות'. [חוזק רוחני המזכיר את הטהרה, שכפי שאומר הרמב"ם; כולה רוחנית]

בלעם נזקק למשל, משום שבמושגים המקובלים אי-אפשר כלל להבין את מהות חוזקם של ישראל, חוזק שמגיע מהאבות. זה אינו חוזק גשמי-חומרי, אלא חוזק רוחני-נשמתי, וכדי להביעו יש צורך במשל.

במונחים גשמיים, עוז ותוקף מבטאים מציאות אישית גדולה יותר. ככל שאתה יותר 'יש' ויותר 'מציאות', כך אתה חזק יותר. אך בעם-ישראל ההפך הוא הנכון - ככל שהם פחות 'יש' ויותר בעלי תחושת התבטלות לקב"ה, כן גדלה עוצמתם.

העוז האמיתי של יהודי נעוץ בתכונת המסירות-נפש שלו; בכך שיהודי מוכן לאבד ולבטל [מזכיר קצת את ביטול המקווה] את כל מציאותו למען ה'. כשמעמידים יהודי בניסיון על אמונתו ועל דבקותו בקב"ה, הוא חש שהיפרדות מהקב"ה היא דבר בלתי-אפשרי בשום-אופן, עד שהוא מוסר את נפשו בפועל ממש. תוקף רוחני זה יוצר את ייחודו של עם-ישראל, כפי שנאמר בהמשך: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".

עוז זה נלקח מהאבות ומהאימהות. אבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב, והאימהות - שרה, רבקה, רחל ולאה - הם המורישים כוחות-נפש אלה לכל יהודי, עד סוף כל הדורות.

ואף דבר זה אינו נתפס במושגים גשמיים. בדרך-כלל, ככל שחולף הזמן, הדברים נחלשים והולכים. וכאן, מדור לדור עוברת תכונת מסירות-הנפש בכל תוקפה ועוצמתה, ואין בה שום שינוי וחולשה. כי זהו חוזק רוחני-אלוקי, השאוב ממקורות קדושים - האבות והאימהות - ולכן הוא קיים בכל יהודי עד עולם.

זכינו והעוצמה הזאת הבאה מהאבות לדור דור קיבלנו מאבינו, תונצח כאן ובעיקר תמשיך תחייה ותחיה הלאה והלאה...