שנה תמימה חלפה. הכאב שכח. ההלם פג. החיים המשיכו הלאה. אבל הזיכרונות לא נעלמים. הם רודפים את כולנו יום אחרי יום. הכאוס. ההמתנה. התקווה. הייסורים. התדרוכים. שיחות הטלפון הקשות. ההלוויות. ה'שבעה'. ה'שלושים'. הקדיש. וכעת- היארצייט.

אנשים שהכרנו, שראינו אותם ביום יום, שאהבנו, נעלמו ברגע. לא הספיקו להגיד שלום. קשה למחוק את שמותיהם מאנשי הקשר בטלפון שלנו או מתיבת ההתכתבויות ב'וואטספ'. ובכלל מהמוח שלנו, מהלבבות שלנו.

למה כל זה לא יכול להתברר כחלום? למה אי אפשר להתעורר ולגלות שכולם פה איתנו? לראות אותם. לצחוק איתם. להתפלל איתם. לשיר איתם.

אבל אין תשובות. רק דמעות. רק כאב שמתעורר לעיתים ופחד.

ויש  גם קצת חששות. חשש שאולי אנחנו לא עושים מספיק בשביל לעזור למשפחות. חשש שאולי אנחנו לא עושים מספיק בשביל להנציח את זכרם של הקורבות. חשש שאולי נשכח את הכאב.

אבל איך? איך אפשר להנציח 98 אנשים? 98 עולמות?

אני פונה אל הקב"ה בבכיות. אני לא יכול להתחנן. אין לי כוח. אני לא מצפה להבין. לא מחשבותי מחשבותיכם. אבל אני כן מבקש. מבקש כוח. כוח לעזור, לתקן, לרפא לבבות שבורים ומשפחות וקהילות.

אני נזכר בכמות האנשים הרבה שהגיעו לסופרסייד בשביל לסייע למשפחות ולניצולים כאשר היינו זקוקים לעזרה הזו ביותר. לכל גופי ההצלה, לחברים שטסו מרחבי העולם בשביל לעזור, לחברים ובני המשפחה שהתקשרו לחזוק ולעודד.

אנשים נשארו ערים במשך שעות, הביאו אוכל, דאגו לאספקה, לא הותירו אבן על אבן, תרתי משמע, בשביל להציל את מה שאפשר.

•

חודש אחרי הקריסה, שאל אותי אחד החברים שלי אם אני יכול לשתף קבוצת יהודים מטורנטו, באמצעות הזום, במה שעברנו ולתאר להם את השבועות הקשים שחווינו. הסכמתי. זו הייתה שיחה קשה. לא הצלחתי להתאפק מלבכות.

המנחה שאל אותי אם איזה מסר לקחתי מהטרגדיה הזו. לא ידעתי לענות. זו שאלה גדולה מידי. קשה להבין. קשה לעכל. אני עדיין לא יודע לענות על זה. זה אולי עדיין טרי מידי.

אבל עכשיו, בתקופה האחרונה, כשאני שומע על עוד ועוד טרגדיות שקורות בארץ ובעולם, אני מרגיש בצורה מובהקת יותר את הכאב של הנפגעים. אני מרגיש את זה כי הייתי שם. אני מדבר עם יתומים, עם הורים שכולים, ורואה בהם את אותם קורבנות בסופרסייד.

אולי זה השיעור שקיבלתי מקריסת הבניין. להפנים את הכאב של האחרים. לעזור לאנשים שאני לא מכיר. להושיט יד ולהגיד מילה טובה לאנשים שיש מצב שלא אראה אותם שוב. העיקר לעזור.

הגיע הזמן לפתוח את הלב שלנו, להרגיש את הכאב של אחרים. הבעיות שלנו הן הבעיות שלהם ולהיפך.

האם נצליח לפתור את הבעיות שלהם? אולי. אולי כן ואולי לא. אבל לפחות נשתדל, ננסה, אולי נצליח.

ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים.

• הכותב הוא רב חב"די באזור שכונת סופרסייד. המאמר תורגם לעברית ע"י מערכת COL