בשבת האחרונה, יום ג' תמוז, ערכנו בבית הכנסת שלנו התוועדות מורחבת לרגל היום הגדול והקדוש. הנוהג בבית כנסת שלנו שמידי שבת בשבתו מתיישבים להתוועד אלא שבהתוועדויות אלה משתתפים כחצי מהמתפללים וחציים השני ממהר לביתו ולמשפחתו.

חרגתי איפוא ממנהגי ובסיום התפילה נעמדתי בפתח בית הכנסת והזמנתי אישית את כל אחד ואחד להכנס אל ההתוועדות לציון הסתלקות הרבי מליובאוויטש. כמעט כולם נכנסו ונטלו חלק פעיל בהתוועדות הנפלאה שנמשכה עד לשעת המנחה.

אחד מהמתפללים ששמו אילן, שמעולם לא נכנס להתוועדויות והוא נמנה על אלו הממהרים תדיר לביתם מסיבותיו שלו, אמר לי כי בדרך כלל אינו נשאר לקידוש אבל כיון שזו ההסתלקות של הרבי מחב"ד, זה מחייב אותו והוא ישמח להשאר. לסיום הוא אומר לי שהוא ישמח לשתף את הציבור הרחב ולספר להם על הקשר המיוחד שהוא חש כלפי הרבי מליובאוויטש.

ההתוועדות החלה כמתוכנן ונשמעו בה שעה ארוכה דברי תורה והתעוררות לרגל היום מלווים בניגוני חב"ד ואמירת לחיים. ובהגיע תורו של אילן, הזמנתי אותו לספר את סיפורו וכה היו דבריו:

•

לפני שבע שנים כשעדיין לא שמרתי תורה ומצוות יצאתי באחד הבקרים של יום השבת עם ילדיי בג'יפ המשפחתי לשטח, שם ישנם מסלולים מיוחדים לאופני שטח מיוחדים עם קפיצים בהם נוסעים בדרכי המדבר בארץ לא סלולה בחיק הטבע הסמוך לאילת.

תוך כדי הנסיעה עם האופניים כנראה שנהגתי באנרגיות גבוהות ובצעתי איזו שהיא פעולה נועזת ומסוכנת והתוצאה המרה לא אחרה מלבוא. נפצעתי אנושות ואיבדתי את ההכרה. תחילה טיפל בי חובש שהיה במקום עד להגעת האמבולנס שארך די זמן בגלל המרחק והוא זה שפינה אותי לבית הרפואה 'יוספטל' באילת. 

בבית הרפואה לא השתלטו על מצבי הקשה והרדימו והנשימו אותי והעבירו אותי מיידית לסורוקה בבאר שבע. מצבי הלך והתדרדר והרופאים שטיפלו בי לא נתנו לי סיכוי ותקוה. בשלב מסויים הם קראו לבני ביתי לבוא ולהפרד ממני כי לפי התחזית שלהם ימי ספורים.

שמונה ימים שכבתי באותו מצב מבלי שהרופאים יכולים לומר עלי דבר וחצי דבר. ביום השמיני התעוררתי לפתע ומאז מצבי הלך והשתפר מיום ליום. מאוחר יותר שחררו אותי לכמה חודשים לבית לוינשטיין עד שחזרתי לאיתני באופן נסי ופלאי.

כאשר התעוררתי ביום השמיני לתאונה הנוראה. לא זכרתי כלום מכל מה שאירע עמי אך זכרתי רק מחזה אחד מכונן ומטלטל שנצרב בי ועומד אל מול עיניי עד היום הזה. 

הרגשתי כי אני עומד בעולם העליון ואני רואה את אבי ע"ה שלא היה אדם שומר תומ"צ והוא אומר לי בפנים מאירות "עליך לחזור לעולם התחתון ולעשות מסיבת הודיה והוא החל לפרט לי את מי להזמין, את פלוני ואת פלוני ועוד.

לצידו של אבי ראיתי שתי דמויות של צדיקים גם עם עיניים מאירות היושבים לידו ומאשרים את דבריו. שאלתי אותם מי אתם? אחד ענה לי רבי מאיר בעל הנס והשני אמר לי ששמו הוא 'מנחם מענדל שניאורסאהן'. על רבי מאיר בעל הנס שמעתי זה מכבר אבל את השם של הצדיק השני לא ידעתי מיהו כיון שהוא לא אמר לי, אני הרבי מליובאוויטש.

לאחר מכן הרגשתי שאני נזרק אל מקום נפלא והתחושה שם היא מרוממת במיוחד, הכל מאיר שם בצורה מיוחדת ובעיקר השלוה השוררת באותו מקום לא ניתנת לתיאור, זה כמו להסביר לעור מלידה כיצד נראים צבעים. אתה נמצא במקום שאינך רוצה לעזוב אותו לעולם. כל כך טוב שם. הכל האיר שם בשיא האור ותחושת השלימות המושלמת ניבטה מכל פינה. כל תיאור על השהיה שם וכל נסיון לצייר אותו יהיה רק מעליב.

אני זוכר שבתקופה מאוחרת יותר כאשר השתתפתי בלוויות של מכרים הרגשתי צורך לומר לבני המשפחה שאיבדו את יקירם שאם הוא הולך לאותו מקום שאני מדבר עליו, הוא המאושר שבמאושרים.

זמן מה לאחר שיצאתי משיקום בבית לוינשטיין ביקרתי אצל אחותי בקרית אתא, שם היא מפעילה מרפאה. כשנכנסתי למשרדה הזדעזעתי כולי, ראיתי מולי את התמונה של הרבי מליובאוויטש וראיתי את אותה דמות ואת אותם עיניים של אותו הצדיק שאמר לי רק את שמו הפרטי מבלי שאדע מיהו. באותו רגע שהתחברו אצלי הרבי מליובאוויטש והצדיק שראיתיו בפנים מאירות הבנתי שזכיתי להתגלות מיוחדת.

מאז עברנו כל בני הבית, אני ואשתי והילדים תהליך התקרבות לתורה ולמצוות עד שהגענו הלום. זה לא היה ביום אחד אבל הכיוון היה ברור, הולכים רק קדימה.  לא אשכח את היום שבו החלטתי לשים עלי ציצית, פרצתי בבכי והרגשתי שזה לא חדש עבורי אלא שהתחברתי למשהו שתמיד היה שלי. לאט לאט גם הילדים עברו ללמוד בבית ספר דתי. לאחרונה שמעתי על בית ספר חב"ד המיוחד הנמצא באילת ואני מקוה שבקרוב ילדיי ילמדו שם.

את כל זה מספר אילן המהלך בצידי דרכים והנחבא אל הכלים לפני המתפללים ובעודו מספר זאת ההתרגשות ניכרת בו כאילו שהוא חווה את החזיון מחדש ואני הקטן מתפלא כיצד אחד המתפללים שלי שינה את חייו אל מול דמותו של הרבי ואנכי לא ידעתי.