בסוף השבוע יציינו העולם היהודי ורבבות חסידי חב"ד את יום ההילולא של רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש. עפרונות ודפים רבים לא יכילו את מקצת שבחיו ומעלותיו של הרבי, אך פטור בלא כלום אי אפשר, בפרט שבדור מאותגר כשלנו, יש לנו הרבה מה לקחת מדמותו האצילית ומדרכיו, בכדי להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר.

בימי חייו נפגש הרבי עם שועי עולם, מנהיגים כאלה ואחרים, יהודים ושאינם יהודים, ראשי ממשלות, ראשי ערים, שרים וסנאטורים, אנשי צבא ורמטכ"לים, אנשי עסקים ופשוטי עם. כל זאת כמובן לצד רבבות יהודים וחסידים שפשוט באו לזכות לברכות ועצות ממנו בצמתים חשובים ומהותיים בחייהם. רבים וטובים מהצמרת הפוליטית והביטחונית נפגשו עם הרבי, ביניהם הנשיא זלמן שז״ר שהגדיר את עצמו כחסיד של הרבי (כידוע שהנשיא שז״ר היה בנם של חסידי חב״ד ברוסיה) וכן מנחם בגין, שמעון פרס, משה שרת, בנימין נתניהו וכן ראשי אגף המודיעין והמוסד. רבים מהם העלו על נס וציינו את מבטו החודר של הרבי, כמו למשל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שנפגש עם הרבי בחדרו שבברוקלין בבית המפורסם מספר 770 בשדרת איסטערן פארקווי, וסיפר לימים שמבטו של הרבי היה מצמית ונוקב מחד, אך גם אוהב ומכיל מאידך. ובאמת, רבים ציינו את תשומת הלב המיוחדת לכל אדם באשר הוא אדם, וכן את ההתייחסות וההתעניינות האמתית בנעשה עימם ועם עולמם.

אולם, אם אפשר לכווץ ולתמצת את התכונה הרחבה והדומיננטית יותר של הרבי, הרי שהרבי היה מגלה הכישרונות הגדול ביותר שידע העם היהודי בדורות האחרונים. בכל פגישה או מכתב, הרבי תבע מכל מי שבא עמו במגע להתאמץ יותר בכדי לנצל ולמקסם את יכולותיו, כל אחד בתחומו. בין אם היית איש עסקים או איש חינוך, איש צבא וביטחון או לחלופין בעל מוסד חסד פילנתרופי - את כולם דרבן הרבי להוציא מעצמם את המקסימום. למעשה, הרבי לא רק היה מדרבן את האחרים אלא גם כפי שהתבטא לא אחת – דרש את כל זה ויותר מכך מעצמו.

מאותה סיבה, הרבי לא החזיק מהמושג הגלובלי פרישה לגמלאות (פנסיה). הרבי באמת האמין שכל אדם שבא לעולם, בא עם סך כל כישרונותיו בכדי לתעל אותם לטובת הבריאה כולה, ולכן, אין מקום וזמן כלל לשקוע בחוסר מעש או במנוחה ובטלה. אדרבה, זמננו כאן קצוב ולכן כל שניה היא קריטית וחשובה, בפרט שמעשה אחד קטן יכול לשנות ולחרוץ גורלות של רבים לכאן או לכאן.

לשם כך, הקדיש הרבי את מרבית חייו. בין אם זה כאמור בפגישות אישיות פנים אל פנים, ובין אם זה ברגעי ההוד המיוחדים במעמד חלוקת הדולרים לצדקה המפורסמת שלו בכל יום ראשון, כשתורים ארוכים השתרכו בשדרה שמחוץ לביתו, או באמצעות רבבות מכתבים אישיים שכתב לכל מי שפנה אליו, הרבי למעשה הקריב את חייו ואת זמנו היקר, בכדי לעודד ולעזור לאחרים. הוא כמובן עשה זאת ללא קבלת שכר וללא יום אחד של חופש או מנוחה שהוא לקח לעצמו. העבודה הייתה רבה וסיזיפית, אבל על כתפיו של הרבי הייתה אחריות גדולה מנשוא-גורל העם היהודי לדורותיו.

זכיתי לא פעם ולא פעמיים להיפגש עמו בחדרו ולקחת ממנו עצות וברכות אישיות שמלוות אותי עד היום הזה. וכשאני מסתכל במבט לאחור על ההתפתחות המדהימה של מוסדותיו של הרבי, ובפרט של מוסד השליחות האדיר שלו שדואג עד היום, יום יום, שעה שעה באמצעות אלפי שליחיו הפרוסים על פני תבל, לכך שנצח ישראל לא ישקר ושאתגרי העולם המתועש והמטורף בו אנו חיים, לא יאפילו על הנשמה והגחלת היהודית שבוערת בכל אח ואחד מאתנו, הרי שמתהווה למול עיננו תמונת מצב עדכנית של מנהיג אמתי שדואג לא לטובתו שלו אלא לטובת העם כולו.