היום כ"ח סיוון חל היארצייט של הרה"ח ר' חונה חיים כהנא ז"ל מכפר חב"ד. נלב"ע בשבת קודש כ"ח סיוון תשס"ב, מנ"כ בהר המנוחות.

 מוותיקי כפר חב"ד, יר"ש ונחבא אל הכלים, מאיר פנים לכל אדם, ממשכימי מניין ה'נץ' בבית מנחם, ממאיישי עמדת התפילין בתחנה המרכזית מידי יום שישי וזכור למתפללי 'בית מנחם' כחסיד ירא שמים המקפיד על השיעורים הקבועים והתפילות.

מתפללי בית הכנסת לעולי מרוקו 'הרשב"י' בכפר חב"ד, זוכרים לו טובה גדולה: היה משכים קום מידי שבת, במשך עשרות שנים, כדי לזכות אותם בברכת כוהנים. רק לאחר מכן היה מתפנה ללמוד חסידות לפני התפילה ומתייצב על משמרתו כחזן בשעה 10:00 בדיוק ל'הודו' בשחרית של שבת עד 'שוכן עד' בבית הכנסת בית מנחם.

היוקר הגדול שלו לזכות ב'ברכת הכוהנים', החל עוד בטרם עלה מעמק הבכא: מספר שנים התגורר בקולאשי, שם היה כהן יחיד בקהילה הגרוזינית. את המסורת הזאת המשיך בכפר חב"ד במשך עשרות שנים, לזכות קהילה שלא היה לה כהן מברך. 

זכה להיות בין החסידים בסמרקנד, טשקנט, וקולאשי בגרוזיה שכונה "ירושלים של גרוזיה" במשך מספר שנים, בטרם קיבל עם משפחתו אשרת יציאה מרוסיה ובתום תלאות רבות ועלה להשתקע בכפר חב"ד בשנת תשכ"ז. בשנת תשכ"ח זכה להיות מאורחי הרבי העולים מרוסיה באותה שנה שקיבלו השתתפות והזמנה אישית מהרבי לחודש תשרי תשכ"ח.

העולים מרוסיה באותה שנה קיבלו הזמנה אישית מהרבי. תמונה מפורסמת שצולמה אצל הרבי בתשרי תשכ"ח. בתמונה, שלישי משמאל באמצע - נראה ר' חיים כהנא

לימים סיפר כי זכה להיות ב'יחידות' אצל הרבי, וזכה לברכות רבות, ומרוב התרגשות לא זכר בדיוק את לשונו הק' של הרבי.

בשנת תשנ"ב, עשור לפני פטירתו, החל לכתוב 'חוברת זכרונות' מרתקת, השופכת אור על תולדות משפחתו, המיוחסת לרבנים חשובים בצרנוביץ. סבו הגדול הרב אברהם יוסף כהנא היה תלמיד חכם עצום, ובערוב ימיו החליט לעשות מה שנחשב אז צעד חריג: לעזוב את כל משפחתו, ילדיו ונכדיו ולעלות לירושלים עיר הקודש, הוא ורעייתו. הוא ורעייתו נפטרו בירושלים ונקברו בהר הזיתים. בנו, סבו של ר' חיים, הרב יעקב כהנא, היה דיין 25 שנה בצרנוביץ', וחיבר ספר גאוני על התורה "עדות ביעקב", - "ע"ב אופנים לקשור התורה סופה בתחילתה". הספר נמצא בידי המשפחה, חיבורים רבים אחרים שלו - אבדו.

לרגל היארצייט, מוגש פרק מתוך זכרונות הרה"ח ר' חיים כהנא:

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה (ר' חיים, אחיו ר' שמשון כהנא יבדלח"ט, ואימו הגב' גולדה (ע"ה) שרדו, וארבעה אחים ואביו נפטרו במחנות שואת יהודי רומניה - טרנסניסטריה בחודש אדר ה'תש"ב, הי"ד. העורך) חזרנו לטשרנוביץ' עיר הולדתי. הלכתי ללמוד אצל הרבי מסקולען, שדאג רבות לילדים יהודים לאחר המלחמה. הרבי מסקולען דאג לי גם בגשמיות. 

בשנת 1946 ברח הרבי מסקולען לרומניה ועסק בהברחת ילדים יהודים משם לאמריקה וארץ ישראל. האדמו"ר זצ"ל הציע לאימי שהוא יוציא אותי לאמריקה או לארץ ישראל, בטענה שאין לילדים חינוך יהודי ברוסיה, אבל היא סירבה להיפרד ממני. הרומנים תפסו את הרבי מסקולען והושיבו אותו בבית הסוהר, שם סבל עינויים קשים ומרים. (ידוע שהרבי פעל לשחרורו. העורך)

אחר כך למדתי במחתרת אצל ר' בערקע חן זצ"ל. הייתי אוסף בבית הכנסת את שיירי הנרות, בבית הייתי מתיך אותם ויוצר מהם נר, ולאורו הייתי לומד עם ר' בערקע.

לימים שנפגשנו בכפר חב"ד אמר לי ר' ברקע חן שהוא לימד אותי במחתרת בהיותי ילד. אני לא זכרתי, אבל הוא הזכיר לי ונתן לי סימנים מהבית שלנו.

מימין: ר' חיים כהנא, ר' בערקע חן, הרב מיכאלשוילי, ר' מענדל פוטרפס, עליהם השלום

'לך לך' - מצרנוביץ' לסמרקנד

חזרתי לטשערנוביץ' והחלטתי לנסוע לסמרקנד. בפרשת 'לך לך מארצך' יצאתי מטשערנוביץ' כדי לנסוע לסמרקנד.

ברכבת בחרתי תמיד את הדרגש באמצע, שהוא מוסתר יותר מהאחרים, כדי שאוכל להניח תפילין בדרך ללא הפרעה.

 במוסקווה עשיתי תחנה לשבת והזמינו אותי לאירוע בקהילה של חנוכת הבית. אני זוכר שהיו שם הרבה יהודים חשובים, ביניהם בלט האדמו"ר ממחנובקה. מישהו אמר לי שכדאי לבקש ממנו ברכה לקראת הנסיעה לסמרקנד, אבל כיון שהיו שם הרבה אנשים פחדו אולי יש שם מלשינים עבור הק.ג.ב.

מישהו לחש באוזני רעיון: כשהאדמו"ר ייצא החוצה, יחזור לבית ויטול ידיים, אז לגשת אליו. מישהו ניגש איתי אליו ואמר לו ש"הבחור הזה נוסע לסמרקנד ומבקש ברכה". האדמו"ר נתן לי ברכה שאצליח שם.

ממוסקווה נסעתי 5 ימים והגעתי לסמרקנד. אנ"ש בסמרקנד קיבלו אותי יפה, החמימות החסידית הייתה כובשת, הרגשתי ממש כמו במשפחה.

שמחה חסידית בסמרקנד

משפחת מישולבין ניהלה מפעל קטן לייצור שלטים. המטרה העיקרית של המפעל היתה הפיתרון לבעיה הכי קשה ליהודי שומר תומ"צ ברוסיה: איך לא לעבוד בשבת. התחלתי לעבוד אצל מישולובין בשלטים, הרווחתי יפה יחסית, ולא הייתי צריך להחליף כל זמן קצר עבודה חדשה בגלל שמירת השבת והייתי מרוצה. בשבתות ובחגים לא התפללנו בבית - הכנסת אלא בבתים של אנ"ש, במחתרת. כל פעם בבית אחר.

התרגשות בסמרקנד: יהודי מארץ ישראל

אני זוכר את האירוע המיוחד הזה: פעם בערב יום כיפור, הלכתי למקווה והתכוננתי לתפילה. נכנס בעל הבית הבוכרי המקומי שהשכיר לנו את הבית ואמר לי בהתרגשות גדולה: "אתה יודע שיש לנו אורח מארץ ישראל?" התפעלתי מאד: איך מגיע לסמרקנד יהודי מארץ ישראל? באותו הזמן זה היה פלא גדול, שערי ברית המועצות היו נעולים לגמרי, אין יוצא ואין בא.

התברר שהיהודי הזה ביקש משלטונות רוסיה לבקר בסמרקנד והתנאי שהציבו לו בין היתר, שלא יצא לבד מהמלון אלא בליווי של אנשים שלהם ורק ביום, בלילה בכלל לא נותנים לצאת מהמלון.

למרות האיסור המפורש, הוא מאוד רצה לפגוש יהודים ובמיוחד ביום הקדוש יום הכיפורים. הוא חמק בלילה מהמלון, מתחת לאפם של סוכני הבולשת והגיע למניין המחתרתי שלנו. אחרי התפילה של ליל כיפור הקפנו אותו בעיגול, שאלנו אותו המון שאלות מה קורה בארץ ישראל ושתינו בצמא את דבריו, כמים קרים על נפש עייפה.

מעקב צמוד

לבסוף התחלנו להתפזר, זוגות זוגות, בשקט, מבלי לעורר חשד, ככל הניתן. אני יצאתי עם עוד חבר, הולכים ופתאום אנו רואים שמהצד השני של הרחוב הולכים שני אנשים אחרינו, לאן שאנו הולכים הם גם הולכים אחרינו, הבנו שאלה אנשי הבולשת מהק.ג.ב.

התחלנו לרוץ וגם הם רצו, התחלנו להסתובב באזור והם אחרינו. פחדנו ללכת הביתה כדי שלא ידעו איפה אנחנו גרים, אבל כמה אפשר להסתובב? בסוף הלכנו הביתה.

לא עבר הרבה זמן והחבר'ה הללו הגיעו אלינו לעבודה במפעל השלטים. הם הסתובבו כמנהג בעל הבית, בוחנים בעיו פקוחה כל דבר, לראות מה מעוללים ה'פושעים'.

עבדנו אז בהדפסה על בד, דפוס משי. הם התחילו לשאול אותנו כל מיני שאלות: למה זה ככה, למה צעירים כמוכם עובדים בעבודה קלה כזו, למה אין לכם שלט בכניסה ועוד.

הם קראו לבעל הבית הבוכרי והודיעו לו חגיגית: "אם לא תזרוק את הפושעים הללו מהבית, אנחנו נחרים לך אותו!"

לא הייתה לנו ברירה אלא לחפש מקום אחר.

חיפשנו מקום מתאים אחר עד שמצאנו איזה 'חורבה' ישנה ועבדנו שם.

וזה לא נגמר: ממשרדי הק.ג.ב. הודיעו לנו שאנו חייבים לבוא לעבודה גם בשבת, לצד אזהרה שיבואו לבקר אותנו אם אנחנו עובדים בשבת.

לא הייתה לנו ברירה אלא להגיע מידי שבת, להסתובב שם בחוסר מעש כאילו אנחנו עובדים כרגיל.

כך זה נמשך זמן מה, עד שבשלב מסויים נמאס לנו לבוא בשבת ולא הלכנו. בדיוק באותה שבת באה הביקורת ולא מצאו אף אחד בעבודה... בקיצור, פיטרו אותנו מהעבודה והתחלתי לחפש מקום עבודה אחר.