בשבוע שעבר עסקתי בטור זה בנושא חשיבות עטיפת הראש בטלית בעת התפילה, קריאת התורה והפטרה וברכותיה.

קיבלתי על כך תגובות מעניינות והערות למכביר. די היה בהעלאת נושא זה רק בגלל הארתו של א' הקוראים שסיפר לי שקיבל על עצמו להקפיד מהיום והלאה לשמור על ראש עטוף בעת התפילות.

וקורא אחר שיגר לי הודעה נזעמת כי גרמתי לו עגמת נפש שכן אם עד היום היה מיסב גלוי ראש הוא לא יכול יותר לשבת ולהתהלך כך והוא 'נאלץ' לכסות ראשו היטב.

•

הערה נוספת בנדון זה שלח א' הקוראים סיפור נפלא מאת רבי מענדל פוטרפס ע"ה. הוא סיפר שבימים הקשים מאחורי מסך הברזל ברוסיה נזהרו אנ"ש להתפלל ללא טלית מעל ראשיהם שכן זה היה זיהוי ברור אצל המלשינים לקג"ב מיהו חסיד חב"ד. מרגלי החרש שהיו מסתובבים בינות למתפללי בית הכנסת היו מחפשים את החסידים שהסתירו את עצמם ואחד הסימנים שהונחו לעלות על עקבותיהם היה סימן זה של עטיפת הראש.

ואע"פ כן  - המשיך ר' מענדל לספר - שבעת תפילת נעילה היו החסידים מושכים את הטלית מעל לראשיהם למרות הסכנה בדבר. התגלות היחידה שבנפש בעת תפילת הנעילה גברה על כל סכנה מרחפת ועל פיקוח נפש ממש

ואם אנשי הקג"ב ידעו שחסיד חב"ד הוא מי שמגביה את טליתו מעל ראשו האיך לא נדע זאת אנו החסידים ההולכים לאור תורת החסידות ואורחותיה?!

•

בהשגחה פרטית, בדיוק באותו יום בו עלה הטור לאויר העולם למדו ברמב"ם היומי (הלכות תפילה פרק א' הלכה ה') את ההלכה האומרת: "דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים"

כשקראתי הלכה זו חשבתי לתומי בטח יבואו כאלה ואחרים ויאמרו ש"חכמים ותלמידיהם" אלו הן גדולי ראשי אלפי ישראל אבל הדיוטות כמונו אינם נכללים ב"חכמים ותלמידיהם" ואינם חייבים בעיטוף הראש.

והנה מיד לאחר מכן (בפרק יא הלכה ו') כותב הרמב"ם: "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק.

אם כן ברור לנו שכיון שאנו אוכלים ושותים מדוחק בבית הכנסת סימן הוא שאנו נמנים בין "חכמים ותלמידיהם" וככל שנאכל יותר בבית הכנסת ללא סייג כן יחייב אותנו הדבר להתפלל כדינם של חכמים ותלמידיהם, רק כשאנו עטופים...

•

כתב לי ידיד כך:

כמי שעסוק לפרנסתי כל ימות השבוע אני מחפש מפעם לפעם פינה שקטה ולהיות עם עצמי. ועם עצמי בלבד. אני מוצא את ההזדמנות הזו ואת זמן האיכות הזה רק בעת התפילה כאשר אני מצליח לפרוש את הטלית מעל הראש.

נכון שבחב"ד לא שמים דגש על 'התבודדות' (מלבד ביום ההולדת) אבל הדבר נדרש מפעם לפעם. בפריסת הטלית מעל הראש אני חש כי בניתי חדרון קטן. חדרון אליו אני נכנס ושום אדם בעולם לא יהין להפריעני בשאלות ורעיונות חשובות ככל שיהיו, שכן בשעה שאני מתייחד עם קוני לא יטרידני איש.

מי שלא טעם טעמה של התבודדות זו לא טעם התכנסות פנימית אמיתית וחסידית, וחבל!

•

ובמעבר חד לכינוס השלוחים שהתקיים השבוע בניר עציון אליו התנקזו מכל רחבי הארץ שלוחים זקנים עם נערים לשבת אחים גם יחד ולאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

הקורונה האיומה של השנתיים האחרונות לימדה אותנו להשתמש בכלים שונים ומשונים כדי להתקרב זה לזה למרות היותנו רחוקים גיאוגרפית. רק חבל שלאחר שטעמו טעמו של זום העתיקו זאת גם לימים כתיקונם למרות שניתן לנסוע ולהתקרב זה לזה במלוא מובן המילה. חבל שתקנתנו היא קלקלתנו ח"ו ויש לעשות הכל לקבץ את נדחי השלוחים מכל אתר ואתר לפונדק אחד בכינוס לשם שמים כרצון כ"ק אדמו"ר.

•

אחד הווארטים שנשמעו בכינוס דהאי שתא היה שפעם היה חסיד שהתפלל באריכות בחג השבועות וכשסיים באיחור נענה ואמר שהוא חייב להזדרז ללכת לאכול סעודת חג שכן בחג, בשונה משבת, בעינן גם 'חציו להשם'.

שאלו אותו חבריו, הלא ההיפך הוא הנכון? בחג בעינן גם "חציו לכם'?! והרי אתה הולך לקיים עתה את החציו לכם ולא את החציו להשם?!

השיב להם החסיד: "התפילה והלימוד שלפניה הוא בבחינת חציו לכם, כי הם חיינו ואורך ימינו, זהו התענוג האמיתי שלנו. ואילו כעת בגלל החג אני חייב לקטוע את כל התענוג העצמי וללכת לסעוד ולקיים את כל תענוגי עולם הזה כי כך רצון השם 'דבעינן נמי להשם'.

והדברים אמורים גם לשלוחים המשמשים בקודש: בשנים קדמוניות חיי השליח לא היו סוגים בשושנים, הקשיים והמניעות רבו למעלה ראש. בימינו אלה לאחר שרבינו הקדוש סלל את הדרך עשרות שנים שנה אחר שנה והוקמו בתי חב"ד לאלפיהם התגמדו הקשיים והיציאה לשליחות היא דבר המתבקש ומחוייב המציאות. בימינו אלה עם התפתחות הטכנולוגיה ועם ריבוי העזרים למיניהם הדרך הפכה להיות קלה וסלולה וצריך רק לצאת לשליחות. הצמאון הוא רב והדלתות נפתחות לרווחה בפני כל מי שרק ניצב בפתח. 

נושא הכינוס היה השנה "התקשרות" והיטיב לבטאות זאת אחד המתוועדים שסיפר שכשנשאל רבי מענדל פוטרפס ע"ה על כך שהוא מתאמץ ללכת למבצע תפילין מידי שישי למרות מצבו הבריאותי הלא פשוט, ענה: א) אני חייב להשלים את הימים בהם לא יכולתי להניח תפילין. ב) אין דרך להתקשר לרבי ללא המבצעים.