גם הפעם, לפני שבעז"ה נעבור במבחנים הבאים לרכבים מסוגים אחרים חשבנו לכתוב לכם שוב על מכונית שבעה מקומות עממית.

אחרי כ-10 מכוניות כאלו עליהן כתבנו כאן בשנה האחרונה חשבנו לכתוב על מי שאולי מזוהה יותר מכל הסגמנט הזה, אבל עדיין לא נגענו בו: מיצובישי אאוטלנדר. עם כל הכבוד לשאר המתחרים בסגמנט, ליפני הזה היה תמיד מקום של כבוד בעיני המתחרות והוא תמיד היה האב טיפוס שהן רצו לחקות בניסיון למכור יותר ממנו.

האאוטלנדר הוא רכב שבעת המקומות הקלאסי. למעשה אפשר לומר שמשפחת מיצובישי היתה בכלל זו שהכניסה לארץ את רכבי שבעת המקומות במאסות והפכה אותם לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי. הוותיקים שבינינו בטח זוכרים את הדור השלישי של ה-   L300שהפך לרב מכר של ממש. אחריו היה זה הספייס וואגן האגדי ומאוחר יותר היה זה הגרנדיס הפופולרי.

בתווך, כשרכבי השבעה מקומות הפכו לפופלאריים יותר בגרסאות הג'יפונים שלהם הציגה מיצובישי בגאווה את האאוטלנדר ומאז, במשך 19 שנה הוא חלק בלתי נפרד מכבישי ארץ הקודש. האאוטלנדר עברה כמה וכמה גלגולים, אבל אם נדלג על מתיחות פנים של דגמים קיימים, בסך הכל היא הופיעה כאן ב-4 תצורות שונות.

הגרסא הפופולארית ביותר הייתה זו שנכנסה לפני עשור ושלטה בשוק במשך שנים לא מעטות עם מתיחות פנים כאלו ואחרות. גרסת המבחן שלנו שנכנסה בתחילת השנה לעומתן, מציגה פנים אחרות לגמרי והיא מגיעה לכאן עם לא פחות מ-8 גרסאות גימור שונות. רכב המבחן שלנו היה ה-LUXURY.

אולי נשים את הדברים על השולחן כבר מעכשיו: מבחינתנו, מדובר ב"רכב השנה" בגרסת שבעת המקומות הסטנדרטיים. המתחרות הישירות שלו הן פיג'ו 5008 וסקודה קודיאק, אבל בעינינו הוא בכלל ברמה של רכבי 7 מקומות יקרים יותר שכבר בחנו כאן – היונדאי סנטה-פה והקיה סורנטו.

אולי זה בגלל שלא ציפינו ממנו להיות ברמה כה גבוהה, ואולי כי הוא באמת כזה, כך או כך מדובר ברכב מושלם בשוק הרכבים שמחירם מגיע לכדי רבע מיליון שקלים.

*

נתחיל עם המראה החדש לגמרי והמאוד מרשים. לא עוד מתיחות פנים אלא "פנים חדשות" שבאו לכאן. גם החלל הפנימי מלהיב בתורו. אנשי העיצוב של מיצובישי בהחלט הביאו כאן מוצר טוב. הדיפונים, הכסאות והדשבורד לא מוכרים ומרשימים מאוד. התיפורים והמגע הנעים של הדיפונים בדלתות הרכב ובתא הנהג כולו בהחלט כמו לקוח מרכבים ברמה אחרת לגמרי.

מבחינת מערכות הבטיחות, בטח לא תופתעו, גרסת המבחן שלנו מצוידת בהכל:  כניסה ויציאה, התנעה וכיבוי ללא מפתח, בקרת שיוט אדפטיבית, בלם יד אלקטרוני, איתות שטח מת במראות הצד, חימום הכסאות מלפנים, ברירת מצבי נהיגה – כולל בשטח, גג נפתח, בלימה אוטונומית בעת התפרצות כלי רכב למסלול וכן בעת חניה במקרה ותצמדו מידי לרכב שמאחוריכם, משטח הטענה אלחוטי, דלת תא מטען חשמלית, כיסא מתכוונן חשמלית עם זיכרונות, מערכת אוטו הולד, מצלמת רוורס מתפצלת כולל מצלמה של 360 מעלות.

לכל אלו תוסיפו גם ידית הילוכים ייחודית שכמו מרחפת באוויר, הגה עמוק לאחיזה מצויינת ולא רגילה ומערכת מולטימדיה עם הצמדת מכשיר אבל דובר עברית מלאה מלאה, וכן לוח מחוונים דיגיטלי.

חמשת המקומות ליושבים מאחור אמנם יותר צפופים מהסורנטו, אבל המושבים מאוד נוחים ומפתיעים. באמת שאין תלונות.

*

הניחו רגע בצד את כלל המעלות של האאוטלנדר, מה שהכי הפתיע אותנו באופן אישי זו חווית הנהיגה. האאוטלנדר הקודם, הדור היוצא, היה גם הוא מאובזר, אבל הנהיגה בו נתנה תחושה של התפשרות. לא הייתה בו את אותה הנאה שעולה מהאירופיות המתחרות. הדגם החדש לעומתם אמנם לא מתפרץ אבל כיף לנהוג בו והוא ממושמע גם בהאצות ביניים. לא עוד תחושה של נהיגה ברכב עם מנוע שמרגיש כמו מנוע של מכסחת דשא. מנוע בנפח 2.5 ליטר המגיע עם 181 כוחות סוס ו-24.9 קג"מ המושגים כבר ב-3,600 סל"ד הוא נתון בהחלט טוב שמתורגם לשטח.

גם במקרה הזה התברר שמיצובישי כמו שאר היפניות והקוריאניות הפכו את המנועים שלהם לבשרניים וכוחניים. מהיום לא צריך להתפשר כדי לנהוג על מיצובישי – רכב יפני מבית טוב.

מה שעוד תפס את עינינו, כנקודת זכות זו שבכת המנוע הגדולה שניבטת היטב ממושב הנהג, והזכירה לנו את המראה שניבט מעיני הנהג בטויוטה לנד-קרוזר האימתנית. זה מוסיף בתורו לנופך של האאוטלנדר וממצב אותה כאילו על מגרש הענקים.

הסעיף היחיד שהאאוטלנדר קצת אכזב היה צריכת הדלק. אמנם מדובר ברכב גדול מימדים ואמנם זה לא סוף העולם, אבל צריכת הדלק שעמדה על ליטר לכל 10.3 קילומטרים מזכירה את הדורות הקודמים שלו ושתיינית יותר מהמתחרות.