בפרשה שלנו, פ' שופטים, מופיע הפסוק הידוע שמשווה בין האדם לבין האילן: "כי האדם עץ השדה" (שופטים כ, יט). השוואה זו שבין האדם לבין העץ, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שבעם ישראל נהוג לציין באופן מיוחד את ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", לא אומרים תחנון, עושים מסיבות חגיגיות, אוכלים פירות, ואומרים תפילות שונות וכו' (לפי מנהגם של כמה עדות קדושות) – יש כאלה אפילו שלובשים בגדי שבת – בגלל הקשר ההדוק שבין האדם לבין העץ, לכן גם האדם "חוגג" בראש השנה לאילנות.

 
אך באמת שהשוואה זו דורשת הסבר:
איך אפשר לתאר את מעלת האדם על ידי ההשוואה לעץ? אדם ועץ הם משני סוגים שונים לגמרי, זה 'מדבר' וזה 'צומח', ויש מרחק גדול ביניהם, כמובן – אז מה פתאום לומר ש"האדם הוא עץ השדה"?! היכולות של האדם ומעלתו הרבה יותר גדולות מ"עץ השדה"!
נכון שבאדם יש תכונה מסויימת הדומה לעץ, יש באדם את ענין ה"צומח" – דבר המתבטא בצמיחה של שערות וצפרניים, אבל זהו דבר שולי בלבד, ואיך יתכן רק על שם זה לקבוע באופן כללי ומוחלט: "כי האדם עץ השדה"?!

ב.
וזו נקודת הביאור:
המעלה המיוחדת שבעץ השדה היא שהוא נמצא תמיד במקומו, ומחובר תמיד אל מקורו, אל השורש שלו. העץ אינו יכול להתכחש למקור מחצבתו, למקור חייו – הוא תמיד צריך להישאר מחובר עם "אמא אדמה", עם השורש המקורי שלו.
ואמנם, מעלה זו קיימת גם בכל הצמחים, גם בירקות ובזרעים. אך בעץ זה בא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר –
הצמחים האחרים אמנם מחוברים גם הם למקור חיותם, אבל החיבור הזה מחזיק מעמד זמן די קצר. לכן בכל שנה צריכים לחדש אותם, לזרוע חדשים. אין להם קיום לזמן ארוך.
ובזה היא מעלת עץ השדה, שהחיבור שלו לאדמה הוא כה חזק, עד שהוא מחזיק מעמד בעזרתו זמן ארוך ביותר. הקשר הזה עם האדמה נותן לו את הכח והעוז להחזיק מעמד ולעמוד בקיומו שנים ארוכות.
וזו, איפוא, הכוונה בהשוואת האדם לעץ:
כדי שהאדם יצליח בחייו, יעלה וישגשג, עליו לשמור על הקשר עם המקור, עם השורש. לא להתנתק מהשרשים. להיות מחוברים למקורות שלנו, לאבות: אברהם יצחק ויעקב, לתורה שהיא חיינו ואורך ימינו. להיסטוריה של העם היהודי. רק זו היא הדרך להצלחה ולצמיחה כמו "עץ השדה".

ג.
ובענין זה יש דיוק נוסף:
למעשה, הרי שיש עוד סוג בבריאה שבו רואים את הקשר למקור, והם הדגים. הדגים אינם יוצאים מתוך המים שנותנים להם את החיים, הם נשארים כל הזמן בתוך המים. ולכאורה, אם התורה רוצה להדגיש את החשיבות של הקשר עם מקור החיים, לא להתנתק מהשרשים, הרי שבדגים רואים זאת אף יותר מבעצים, כי בעצים הם רק מחוברים עם המקור, ואילו הדגים נמצאים כל כולם בתוך המקור בתוך המים!
אבל לאמיתו של דבר, היא הנותנת:
בדגים, כיון שכל מציאותם היא בתוך המים ואין להם שום קיום מחוץ למים, אין בזה חידוש מיוחד, כיון שמלכתחילה אין להם שום חיים מחוץ למים;
הרבותא היא ב"עץ השדה", שלמרות שהעץ אינו נשאר בתוך האדמה, אלא אדרבה: הוא יוצא מתוכה, גודל ומתפתח לגובה ולרוחב, עד כדי מרחבים גדולים – זאת אומרת: יש לו חיים מחוץ לאדמה, והרבה חיים – אבל כל החיים הללו נזקפים לזכות השרשים הטמונים עמוק באדמה, כל הגדילה וההתפתחות שמעל פני האדמה היא בזכות הקשר עם השרשים שבתוך האדמה.

וכך זה גם בחיי היהודי:
יש יהודים שהם כמו 'דגים'. החיים שלהם הם התורה, הם כל היום אוכלים, שותים ונושמים תורה ומצוות, ומלכתחילה אין להם שום חיים מחוץ לתורה.
אולם יש יהודים, והם רוב העם היהודי, שיש לו כן חיים מחוץ לתורה: יש צורך לפרנס, יש צורך לדאוג לצרכים שונים. כך שרוב שעות היום לא עוסקים בתורה באופן ישיר, ונמצאים לכאורה מחוץ לתורה.
על כך הוא הלימוד של "כי האדם עץ השדה":
גם אם אתה יוצא מחוץ לתורה, מהכרח הנסיבות, ועוסק הרבה בעולם החיצוני שמחוץ לתורה – לא כמו דגים שלא יוצאים בכלל מחוץ למים – הרי שצריכים לשמור על הקשר החזק עם השרשים, עם האבות, עם התורה והמצוות, עם העם היהודי לדורותיו, כמו עץ שיוצא מתוך האדמה ופורח וגודל החוצה, אבל תמיד שומר על קשר עם מקור מחצבתו, קשר חזק שנותן לו את כל חייו והצלחתו.

מבוסס על לקו"ש חכ"ד שיחה ג' לפ' שופטים (ע' 115 ואילך).