ציור של חסיד: חייו מלאי הכאב והאמונה של "דוד הענדל"
ציור של חסיד
ר' הענדל ליברמן ע"ה
"מדוע אתה מצייר?", נשאל פעם הצייר החסידי הנודע, ר' הענדל ליברמן. "אין לי ברירה אחרת", הוא השיב. "אני לא שולט על כך. זה מתפרץ מתוכי".
אין ספק כי הציור היה חלק בלתי נפרד מדמותו של ר' הענדל. קירות בית ילדותו יעידו על כך. גם ספרי הלימוד ופיסות הנייר שהגיעו לידיו, כולם זכו להנות מציוריו של הילד הצעיר, שתאוותו למכחול לא ידעה שובע.
הוא נולד בשנת תר"ס בעיירה הרוסית פלשניץ, לאביו מנחם מענדל ולאמו מאריאשה. את האמנות הוא ירש מאביו, שהיה בעל חוש מובהק בציור וידע גם לפרוט על מיתרי הכינור. לא היו לו שנים רבות כל כך ללמוד מאביו את אמנות הציור – בהיותו בן שבע בלבד נפטר ר' מענדל לבית עולמו, כשהוא מותיר את אלמנתו לבדה עם היתומים הצעירים, בהם מענדל, שנולד לאחר פטירתו ונקרא על שם אביו. לימים, יהיה היתום הצעיר למשפיע החב"די המפורסם ר' מענדל פוטרפס.
ר' מענדל פוטרפס לצד אחיו ר' הענדל
בצילא דמהימנותא
אהבת הציור של הענדל הקטן הדאיגה את אימו. היא חששה לעתידו וביקשה להעניק לו חינוך איתן, כזה שיתמודד עם הפיתויים שיעמדו בפניו בהמשך דרכו. לימים יתברר כי חששותיה היו מוצדקים. הענדל נשלח לליובאוויטש, לישיבת תומכי תמימים, שם ספג תורה וחסידות בצילו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע. שנים ארוכות למד הענדל בישיבה, מאז שנת תרע"ג ועד שנת תרע"ו. הימים היו ימי תהפוכות, רוחות זרות נישבו בכל מקום, וגם מבעד לחומות ישיבת תומכי תמימים היו מי שנפגעו מהם. הענדל הצעיר החליט לצאת למוסקבה הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה אמנות ולפתח את יכולותיו בתחום. בד בבד המשיך לקבוע עיתים לתורה ולחסידות.
במוסקבה הגיע הענדל לפרק "האיש מקדש", נישא וגם נולדו לו שתי בנות. בהוראת אדמו"ר הרש"ב עזב את האוניברסיטה, אך המשיך לעסוק בציור והתפרנס ממכירת ציוריו יוצאי הדופן. גם פריצת דרך משמעותית ציפתה לו באותה התקופה. אחד האמנים המפורסמים ברוסיה באותה העת ששמו היה ז'וקוב, פגש באקראי בציור פרי מכחולו של הענדל. האמן המפורסם נהנה מהיצירה ושלח אותה לתחרות אמנים מפורסמת ברוסיה. הציור זכה במקום הראשון, והענדל זכה להכרה עצומה ולמלגה יקרה.
טרגדיה משפחתית
תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה. הענדל גוייס והועבר לחזית. אשתו בריינא ושתי בנותיו ברחו לבית הוריה של בריינא שבעיר רצ'יצ'ה. הוא נלחם בקרב המפורסם על העיר סטלינגרד והספיק להיפצע פעמיים במהלך המלחמה. שבור ומותש הוא שב מן הלחימה כדי לחפש את משפחתו. למרבה חרדתו הוא גילה כי אשתו ובנותיו נלקחו על ידי הנאצים ונהרגו על קידוש השם, הי"ד. הענדל חש כיצד עולמו קורס עליו.
הוא התקשה למצוא נחמה. בינתיים הצטרף לשאר חסידי חב"ד שהתקבצו בעיר סמרקנד הבוכרית, ובשנת תש"ו יצא עם מאות המשפחות החב"דיות באמצעות ה'עשאלונים' בבריחה המפורסמת אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. במהלך הבריחה נדרש ר' הענדל להחליף את שם משפחתו לשם ה'פולני' "ליברמן". מני אז החליף ר' הענדל את שם משפחתו המקורי, והיה מוכר בשם "ליברמן".
יש נחמה
בפריז, אליה הגיע לאחר טלטולים רבים מצא עצמו ר' הענדל שבור ומדוכא. הוא היה חסר כל - חסר רכוש וחסר משפחה קרובה. הטרגדיה שמצאה אותו הביאה אותו לשקוע בדיכאון. הוא שפך את נפשו במכתב לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע בו תינה בין השאר גם על העובדה שחוש הציור שבו התברך סותר לכאורה לעבודתו כיהודי. בתשובה זכה למכתב ארוך ומפורט, בו הבהיר לו הרבי כי לכל יהודי יש את דרכו שלו בעבודת השם, וכי הקב"ה מעניק לבריותיו חושים וכישרונות שדווקא באמצעותם יכול כל אחד לממש את הפוטנציאל הייחודי לו בעבודת הבורא. המכתב הפיח בר' הענדל חיים חדשים. הוא התמלא במרץ והבין כי חוש הציור שבו ניחן הוא חלק עיקרי בשליחות שניתנה לו.
עוד שנים מספר הוא התגורר על אדמת אירופה, ובשנת תשי"א, לאחר הסתלקות אדמו"ר הריי"צ וקבלת הנשיאות על ידי הרבי נשיא דורנו, עקר את דירתו לשכונת קראון הייטס. בקראון הייטס מצא ר' הענדל חיים מלאי חוויה חסידית. רבים זוכרים אותו מההתוועדויות בהם היה נראה עומד מאחורי הרבי ו"מנצח" בשני ידיו על שירת הקהל.
שליחות חיים
הרבי עודד את ר' הענדל להתעסק בציור ואף הנחה אותו פעמים מספר בנוגע לציורים מסויימים, מה וכיצד לבטא בהם. כך לדוגמה באחד המקרים, ביקש ממנו הרבי לצייר ציור שיבטא את הרעיון של "ופרצת". ר' הענדל שאל את הרבי, כיצד ניתן לבטא זאת, והרבי הסביר: תאר לעצמך נהר רחב שהמים זורמים בו בעוצמה, ובמרכזו סכר איתן המסדיר את זרימת המים ומכוונם לערוצים שונים. זהו הרעיון של "ופרצת" - לשלוט ולכוון את זרימת המים, כדי לאפשר להם להגיע אל השדות הצמאים ולהשקותם לרוויה כדי שיצמיחו פירות משובחים.
ר' הענדל נודע באישיותו החמימה ובחביבותו. ביתו היה פתוח לאורחים, ורבים נהנו לשהות בחברתו. בשכונת קראון הייטס הוא זכה לכינוי "פעטער הענדל" [=דוד הענדל], שביטא את החיבה שרכשו לו כולם, מבוגרים וצעירים.
"לכל אדם על פני האדמה, ישנה משימה. לך יש כישרון מסויים... השתמש בו. השתמש בו, כדי לעודד יהודים לחזור ליהדותם. נכון, בימים עברו, ציור לא נחשב לדרך מקובלת להשיג מטרה זו. היום לעומת זאת, המצב הוא אחרת", אמר לו הרבי במהלך יחידות.
עשרה ימים של תערוכה
הוא אכן ניצל את כישרונותיו היטב. תערוכות של ציוריו, שהפכו נפוצים וזכו לכבוד גדול, הביאו את אור היהדות ל'חוצה' שאור היהדות לא הגיע אליו עד אז. לימים סיפר כי לאחר תערוכה שקיים במדינת סיאטל שבארצות הברית, אמר לו רב מקומי: מה שאתה הצלחת לפעול על יהודי המקום בעשרה ימים של תערוכה – לא הצלחתי לפעול במשך יותר מעשר שנים של פעילותי כאן..
יהודי העיירה שזכו לחיים מחדש על קנבס הציור של ר' הענדל, העירו ועוררו לבבות ברחבי העולם כולו. השילוב של החסידיות הנלבבת עם רוח האמן של ר' הענדל הפליאו רבים שנדהמו לגלות כי גם אמנות יכולה להיות כלי לעבודת השם. איננו יכולים לשער עד כמה אבל ר' הענדל וציוריו גרמו לקידוש השם בקהלים נרחבים.
מה ראיתי בפארבריינגען?
מעניין לציין לסיום את מה שסיפר פרופסור ירמיהו ברנובר בשמו של ר' הענדל. ר' הענדל שיתף אותו כי בכל ההתוועדויות של הרבי הוא יושב מאחורי הרבי. הוא מבין אך מעט ממה שאומר הרבי. אבל הוא עוקב אחר הידיים של הרבי: איך הרבי מחזיק את כוסו, איך הוא לוקח 'מזונות', איך הוא מסמן בידיו להגיד "לחיים", איך הוא מסובב מטפחת בזמן אמירת "מאמר", איך הוא מניע את ידיו באמירת שאלה, איך הרבי מחזיק את הידיות של הכיסא, ואיך הוא מזיז את ידיו הקדושות בזמן שהחסידים מנגנים.
"בציורים שלי יש לחסידים ידיים גדולות, שאינם תואמות את גודל הגוף. בכל הציורים אני מצייר את הידיים של הרבי. ותמיד יש משהו חדש, מה שראיתי בפארבריינגען"..
ר' חנוך הענדל ליברמן הלך לעולמו בי"ג אדר תשל"ו לאחר מספר חודשים בהם התייסר ממחלה. מסכת חייו הייתה מלאה ביגון כבד, אך גם באמונה בוערת שבאה לידי ביטוי ממשי, והותירה רושם על קירות רבים, עד היום.
מאפשרים לכם לקבל
