חסיד חב"ד המייצג 3,000 בוגרים חרדים - בנאום מבריק
א גוטע נאכט. איך בין זייער גערירט שטיין דא פאר אייך, האבנדיק פארענדיקט דעם ערשטן גראד אין פּסיכאָלאָגיע.
זה מובן?
כי כשהתחלתי ללמוד אמרו לי ש"לא נדרש שום ידע קודם", אבל לא הבהירו שבכל זאת הכול בעברית. אז ננסה להתחיל שוב:
ערב טוב. אני נרגש לעמוד כאן לפניכם כבוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וכסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית!
נולדתי בבני ברק, בן בכור ל-11 אחים ואחיות. שפת האם בבית היא יידיש, והדרך שלי הייתה סלולה: תלמוד תורה, ישיבה, הסמכה לרבנות. חתונה, ילדים, נכדים ואחרית הימים. אך כמו שאומרים, "אדם חושק ואלוקים צוחק". אחרי החתונה מצאנו את עצמנו, רעייתי ואני, חלק משלוחי חב"ד בעיר אוקראינית מטופחת בשם דונייצק.
השנה הייתה 2014, היינו צעירים, אופטימיים וחדורי שליחות. שום דבר לא הכין אותנו לאירועים האכזריים שהיו חלק מהפלישה הרוסית לחצי האי קרים, ושפירקו את כל הקהילות היהודיות בחבל דונבאס. ביום בהיר-אחד ברחנו עם קבוצת פליטים מזרחה, ומצאנו מקלט בעיר ז'יטומיר.
אני זוכר שנדהמתי מהקלות הבלתי נסבלת של כוחות ההרס והחורבן. שאלתי וקראתי וחקרתי על טיב האדם ומקור הרוע בעולם. ומתוך הבירור, החלטתי לממש את מה שרציתי כבר זמן רב – ללמוד פסיכולוגיה.
כך, בין פעילות יהודית לשגרת החיים, התחלתי ללמוד מתמטיקה ואנגלית מספרי לימוד לילדים. מאוחר יותר הגיעו לדואר-המקומי ספרי הקורס הראשון בפסיכולוגיה, וככל שקראתי בהם עוד ועוד, כך סקרנותי הלכה וגברה.
בתיאבון רב גמעתי את קורסי הפסיכולוגיה שהשתלבו אל תוך חיי: חמישה קורסים – ילד. חמישה קורסים – חזרנו לארץ. חמישה קורסים נוספים – עוד ילד. ותוך כדי הקורסים והילדים, התחדדו אצלי הפערים בין הלימודים בישיבה ללימודים באוניברסיטה:
חוויית הלמידה בישיבה כללה בית מדרש רועש, צפוף, מהביל. זוגות-זוגות של חברותות מתווכחים בלהט, מתפלפלים על שורה סבוכה בתלמוד, עד שמגיעים לעמק השווה, או שלא. לא נדרשנו בישיבה ללמוד מכונסים כל אחד בתוך עצמו, בספרייה שהס מלדבר בה. לא נדרשנו לקרוא חומרים בהירים לקריאה, אך קלים מידי להבנה. לא נדרשנו ללמידה היררכית ולחשיבה ביקורתית.
באופן אישי, נדרשתי להשקיע מאמץ רב כדי להצליח להבנות את הידע האקדמי החדש, מבלי להחריב את הישן. נדרשתי למלחמה-עצמית כדי שהברק האקדמי לא יסנוור את הגירסא דינקותא שכה חביבה עלי.
לבד, כך חשבתי, אני פוסע בדרך מפותלת מלאת מַהֲמוֹרוֹת – עד שגיליתי 'לבדים' נוספים לומדים ומתמודדים לצידי. בהדרגה התגבשנו לקהילה קטנה, כחמישים סטודנטים חרדים, ושיתפנו זה את זה בלבטים ובקשיים. סייענו זה לזה בעצות וברעיונות, מה וכיצד ומדוע ללמוד.
עם השנים הקהילה גדלה והתפתחה, ולימים נקראתי לנהל אותה כעובד האוניברסיטה הפתוחה. כיום, שלוש שנים אחרי, לומדים באו"פ כ-3000 סטודנטים חרדים! יותר מחצי מהם, רק אלו שרוצים בכך, מאוגדים בקבוצות מקוונות רוחשות פעילות. זוהי קהילה חרדית-אקדמית, ערנית ותוססת, שמשלבת את הפלפלנות התלמודית עם הבהירות האקדמית, שמחברת בין הלהט הישיבתי לקרירות המחקרית – אבל מעל לכול – זוהי קהילה שמאמינה שאותו אלוקים שנתן את התורה, גם אִפשר את המדע. זוהי קהילת אנשים שאקדמיותם אינה פוגעת בחרדיותם, וחרדיותם אינה מעיבה על אקדמיותם.
בסוף המסע האישי שלי, ספרתי: חמש שנים, חמישה ילדים, ותואר ראשון, בהצטיינות. את הקרדיט על ההצטיינות אני חייב לשתיים:
בראש ובראשונה, ליחידה שעומדת לצידי לכל אורך הדרך, אשתי היקרה. היא יצרה עבורי מרחב בטוח להעז ויד מושטת לתמוך. תודה רבה חוי! – – – בלעדייך לא הייתי עומד כאן היום.
ושנית, אני רוצה להודות לאוניברסיטה הפתוחה שהוכיחה לי וליתר הסטודנטים החרדים, שאפשר ללמוד באקדמיה "בלי שנדרש ידע קודם" ולהצליח בה "בלי שנדרס ידע קודם"...
תודה רבה והצלחה לכולנו.
מאפשרים לכם לקבל
