שבוע שעבר רשמתי בטור זה את קורות חייו של סבנו הקדוש רבי שמעון בן ציון אייזנבך הי"ד ועל המעט מהידוע לי ממה שעבר עליו בשלושים ושבע שנות חייו הקצרים בעלמא דין.

הסתלקותו של הסבא בגיל צעיר היא זו שהביאה בסופו של דבר את משפחת אייזנבך אל הרבי ואל ליובאוויטש. סביר להניח שאילו היה נותר בחיים היו כל ילדיו הולכים בדרכו ובאורח חייו כאחד מנקיי הדעת שבירושלים על כל מנהגיה ויחודיותה מבלי להשתייך לחצר זו או אחרת. וזאת למרות שהסבתא מרת רעכיל היתה מגזע קודש בית רבי והיתה בת נינתה של הרבנית מנוחה רחל ע"ה בתו של אדמו"ר האמצעי.

דוקא העדרותו של האב עוררה אצל גדול הבנים במשפחה הלא הוא אבי רבי יצחק צבי ע"ה את הרצון לחפש לו השתייכות שתקל עליו למלאות את החלל שנפער בחסרונה של הדמות האבהית שהיתה חסרה לו כמובילה וכמכוונת.

אבא היה אז נער צעיר כבן 14 והוא התגלגל מחסידות אחת לאחרת והוא טעם מכל אחת את משנתה ומנהגיה. הוא היה בחבורת ה'מתמידים', ב'תולדות אהרן', ב'שומרי אמונים' ועוד ועוד. בעיקר היה בחצר בעלז אצל הרה"צ רבי אהרן זצ"ל. הגעתו לבעלז היתה בשל הקשר האמיץ שלו עם האחים יוסף ומנשה אייכלר שנרקמה בינינם ידידות עמוקה והם היו שותפים לעשיה ולפעילויות רבות. ר' יוסף אייכלר היה מי שהקים את תנועת המתמידים ואבא היה מראשי החבורה בלימוד, בעשיה ובפעילות שלה שהשפיעה על אנשי ירושלים. משפחת אייכלר השתייכו לבעלז ור' יוסף שהיה בחור ועיתותיו בידיו היה משב"ק אצל הרבי מבעלז והיה אחראי על ניהול ביתו של האדמו"ר. אבי ע"ה נגרר בעקבותיו ושהה רבות בבית האדמו"ר.

התחנה האחרונה של אבא היתה בישיבת תורת אמת. תוך כדי גלגוליו הוא גילה שם את האור הגנוז בליובאוויטש ומשטעם אותו ידע שזהו מקומו ואין בלתו. מאז דבק בתורת החסידות וברבי כל ימיו.

כיון שאבא היה גדול הבנים במשפחתו הלכו אחריו בתלם זה גם שאר האחים. תחילה הגיע לישיבה דודי יבלחט"א רבי שלום לייב, אחריו רבי חנניא יוסף ע"ה וטבעי שגם אחרון האחים יבלחט"א רבי אברהם הגיע אף הוא לישיבה. כך הגיעו בני משפחת אייזנבך לחב"ד והטביעו בה את חותמם בגאונותם וחסידותם.

פעם סיפר לי אבא, שבכל התחנות שהיה, פעמים בשהיה ארוכה ופעמים בקצרה, הוא לא חש קשר פנימי ונפשי אמיתי, הוא חש שהוא כמו תייר המבקר במקום וסוקר אותו מבחוץ. גם כשהיה בקרבתו של ר' אהרן מבעלז ויכל להכנס אליו ליחידות בשל הידידות עם ר' יוסף אייכלר, מעולם לא השתמש בזכות זו והיה בוחן את עבודת ה' של כולם כעומד מן הצד. רק לכשהגיע לחב"ד ונחשף לאור תורת החסידות הוא קבע מיד בליבו: זה שלי וזה אני.

זכה הסבא הגדול לאחר שנעקד על קידוש השם לראות את בניו וצאצאיו צועדים בנתיבי אור החסידות, להיות ממפיצי המעיינות חוצה ולדבוק באילנא דחיי.

•

ענוותו הגדולה ומדת הויתור של הסבא רבי שמעון בן ציון היתה לשם דבר ופעם אף הצילה את חייו. היה זה באחד הימים בו נדרש לנסוע לעיר תל אביב. בימים ההם התחנה המרכזית של ירושלים, משם יצאו אוטובוסי אגד, שכנה בטיבורה של רחוב יפו בסמיכות לכיכר ציון. האוטובוסים היו יוצאים לעתים רחוקות וכדי להבטיח מקום היה צורך להגיע מוקדם בשעה או שעתיים ולהמתין בתור לעליה לאוטובוס.

באותו יום בו התכונן לנסיעה לתל אביב הוא הגיע מוקדם והמתין בסבלנות לבוא האוטובוס וכשזה הגיע החלו להצטופף כולם כשכל אחד מקדים את רעהו. הסבא שהיה עדין נפש המתין בצד עד שכולם עלו והוא שהיה בין הראשונים הממתינים לאוטובוס עלה עליו אחרון כשכבר נתמלאו כל מקומות הישיבה. מחוסר מקום הוא היה אמור לנסוע בעמידה יחד עם כל יתר האנשים שלא הצליחו להשתחל למקומות הישיבה.

כשעלה אחרון לאוטובוס והדלת נסגרה אחריו, הגיע לתחנה אדם מתנשף והחל לדפוק על דלת האוטובוס וביקש בתחנונים מהנהג שיפתח לו את הדלת. הנהג פתח לו הדלת ואמר לו שאין מקום אפילו להוסיף סיכה והוא אינו מוכן שיעלה לאוטובוס. הויכוח ביניהם התעצם כאשר האיש זועק בכל כוחו כי יש לו דבר דחוף ביותר בתל אביב שאינו סובל דיחוי ואילו הנהג עומד על שלו שאינו מוכן שיעלה ויוסיף לצפיפות הנוראה בלאו הכי.

כאשר הסבא ראה את אותו אדם מתאמץ בכל כוחו לעלות, הוא הודיע לנהג שהוא יורד ושיעלה במקומו את האיש המבקש. הסבא ירד והלה עלה לאוטובוס תחתיו.

לרוע מזלו של האיש ולמרבה הצער האוטובוס נקלע באמצע הדרך לתאונה מחרידה שבה נהרגו כמה מהעומדים בראשיתו של האוטובוס בסמיכות לנהג. חסדי ה' הותירה את הסבא בעולם הזה לעוד כמה שנים עד שנגדע בדמי ימיו.

•

כאשר נולד הנכד הראשון במשפחת אייזנבך לדודנו הרב משה אהרן ברוורמן ז"ל, ראש ישיבת סלבודקא, הוא רצה לתת את השם שמעון בן ציון על שם חמיו הי"ד, אלא שחשש לתת את השם של הסבא שנהרג והוא בן 37 שנים בלבד, וכידוע שנמנעים מלקרוא שם על שם אדם שמת בדמי ימיו.

הרב ברוורמן התקשר לגיסו, דודי הרב שלום לייב אייזנבך, שבאותם הימים בתשרי תשכ"א למד בקבוצה ב-770, וביקש ממנו לשאול את הרבי בדבר - וכפי שיורה הרבי כך ייעשה.

הרב שלום לייב הכניס פתק לרבי ושאל בשם גיסו האם אפשר לקרוא לילד בשם שמעון בן ציון, למרות שנהרג בצעירותו.

הרבי ענה: "כנראה כוונתו למה שכתוב בצוואת רבי יהודה החסיד, ויש לחלק". (תחת התיבות ויש לחלק היה מתוח קו). לאחר תשובתו של הרבי נרגע הרב ברוורמן ונתן את השם שמעון בן ציון, ללא חשש ופקפוק.

מה היתה כוונתו של הרבי ב"יש לחלק" רבו הסברות. יש שאמרו שיש הבדל בין אדם שנפטר ל"ע ממחלה לבין מי שנהרג על קידוש השם, ויש שאמרו שכיון שקוראים לילד גם את השם בן ציון, שונה הדבר שכן השם בן ציון הוא סגולה לאריכות ימים כנכתב בספרי הסגולות, ועוד סברות לכאן ולכאן. אך כיוון שהרבי לא סבר שיש לחשוש, זכינו אנו במשפחתנו וכל שמונת היתומים שהותיר סבנו הקדוש, כל אחד ואחת מהם קראו לבנם הראשון שמעון בן ציון.

•

השבוע בכ"ג אייר, חל היארצייט של הסבתא מרת חנה רעכיל, אשת רבי שמעון בן ציון שנודעה בצדקותה ובפקחותה והיתה ממעתיקי השמועה והסיפורים מחיי חסידי חב"ד בחברון. את ידיעותיה הנרחבות שאבה מאמה מרת פעשה הדסה שהיתה נינתה של הרבנית מנוחה רחל.

אנו הנכדים זכינו לבקר אצל 'סבתא רעכיל' כמעט מידי שבת בשבתו לאורך שנים וצברנו שעות איכות רבות עמה ועוד חזון למועד להעלות על נס את אישיותה המיוחדת. כיון שפטור בלא כלום אי אפשר, הלכך אעלה כאן אפיזודה שאירעה לה עם הרבי.

בחודש אייר תשל"ה נסעה לבקר את משפחת בנה רבי שלום לייב והרבנית רבקה במונטריאול בקנדה. בדרכה לשם נסעה תחילה לניו יורק כדי להיות אצל הרבי ומשם תמשיך לדרכה.

כשהגיעה לרבי רצתה להכנס ליחידות אך דא עקא, בתקופה הזו, הרבי לא קיבל ליחידות. מזכירו של הרבי הרב בנימין קליין ע"ה היה בילדותו בן בית אצלה והיה מיודד עם בניה שהיו אחים לצרה, שכן רבי בנימין התייתם אף הוא כילד מאמו שנפטרה סמוך ללידתו ונקרא לכן בנימין.  

עקב הקירבה והיחס המיוחד שהרב קליין רחש אליה הוא התאמץ לסדר לה מפגש עם הרבי. היה זה כאשר הרבי ירד לזאל הגדול לדבר בפני נשי חב"ד בקונווענשען שלהן והרב קליין אמר לסבתא שכאשר הרבי יחזור מאמירת השיחה לחדרו שתזדרז לעלות למעלה ושתמתין בפתח המעלית לפני הכניסה לגן עדן התחתון.

כשהרבי עלה ויצא מהמעלית היא עמדה בפתח הזאל הקטן כמסוכם. הרבי פנה לעברה לקבלה לשיחה. הסבתא ביקשה מהרבי ברכות עבורה ועבור צאצאיה ובין היתר ביקשה מהרבי ברכה לפרנסה בחנות הבגדים אותה ניהלה ושיתפה את הרבי שה'צקים' שלה חוזרים בגלל המצב הדחוק שלה. הרבי בירך אותה בברכות מופלגות ובין היתר בירך "שהצקים לא יחזרו"... ואכן באופן פלאי מאז לא חזר לה יותר צ'ק וברכות הרבי התקיימו במילואן.

בסיום ברכותיו של הרבי הסבתא אזרה אומץ ובירכה את הרבי כיד ה' הטובה עליה והרבי האזין לה וענה אמן בקול גדול.

תנצב"ה.