חייו של הגאון מרוגצ'וב, רבי יוסף רוזין זצ"ל (1858-1936), לא היו סוגים בשושנים. מלבד מצב כלכלי קשה מאוד, העיר דווינסק בה התגורר וכיהן כרב, סבלה במלחמת העולם הראשונה מהפגזות רבות. הרוגצ'ובי ומשפחתו נמלטו מפני התופת בדווינסק אל העיר פטרבורג. זמן לא רב לאחר מכן, נקלעה פטרבורג עצמה לאירועי דמים קשים בעקבות המהפכה הבולשביקית.

גם חייו הפרטיים-משפחתיים של הרוגצ'ובי לא היו פשוטים.

כשהגיע הגאון לפרקו נשא לאשה את מרת פעריל בת רבי משה יהודא הרשפינקל^[1] מעשירי העיר וורשא^[2]. [פעריל היא אם בנותיו של הגאון, חנה גולדפין (אשת רבי אבא דוד זצ"ל) ורחל ציטרון (אשת רבי ישראל אבא זצ"ל)].

פעריל הייתה אשה למודת חולי ולא האריכה ימים. היא נפטרה על פני בעלה ונטמנה בבית העלמין בוורשא. לאחר מותה נשא הגאון את אחותה מרת רבקה ע"ה שהייתה אלמנה^[3]. אשתו השניה הביאה עמה בן מנישואיה הראשונים בשם יצחק, אליו התייחס הרוגצ'ובי כבן לכל דבר^[4].

תמונתו המקורית של הרוגצ'ובר, שנשמרה בארכיונה של פרומא

מלבד שתי בנותיו הביולוגיות ובנו החורג אימץ הגאון עוד שני אחיינים יתומים: אפרים פישל דמיחובסקי (בן אחותו), וילדה יתומה בשם פרומא פירסט, שבה יעסוק מאמרנו זה.

אמה של פרומא הייתה גיטל, אחותה של אשת הגאון. היא נפטרה כאשר פרומא הייתה בת 5 בלבד. ילדיה של המנוחה פוזרו בין בני המשפחה ובחלקם של הדודים, הרוגצ'ובי ורעייתו הרבנית, נפל לגדל את פרומא.

בשנת תרס"ג נישאה בתו (הביולוגית) של הרוגצ'ובי, רחל, לרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל. שמונה שנים מאוחר יותר עלו בני הזוג ציטרון לארץ ישראל והוחלט כי פרומא תצטרף אליהם. ואכן היא הייתה להם כבת (בני הזוג ציטרון לא זכו לפרי בטן).

•

כמה מילים לדמותו של הרב ציטרון:

הרב ישראל אבא ציטרון נולד בט”ו בשבט תרמ”א בדווינסק. בהיותו בן 14 היה בקיא בש"ס ועד מהרה התפרסם בכישרונו ובגאונותו. בנעוריו יצק מים על ידו של הגאון מרוגצ'וב ולעיתים תכופות כשהיו השנים מתווכחים בדברי תורה, היה מקבל התלמיד סטירה של חיבה. פעם אחת עם גמר השיעור חבקו ונשקו הגאון ואמר לו: "אתה תהיה לחתני"^[5]. מסופר שבאחת מהפגישות של הגאון עם המיועד להיות חתנו זמן לא רב לפני החתונה, נשמעו צעקות רמות וביטוים קשים של הרוגצ'ובי כלפי הרב ציטרון, עד כדי כך שבתו של הרוגצ'ובי, כלתו של הרב ציטרון, שאלה את אביה האם לבטל את השידוך.

אביה ביטל את דבריה ובני הזוג נישאו^[6]

הרבנית ציטרון (בתו הביולוגית של הרוגצ'ובער) ובעלה הרב ציטרון בתצלום נדיר, בחתונת יצחק אחיו של הרב ציטרון. ריגא 1910. התמונה עברה צביעה בתוכנת מי הריטג

.הרב ציטרון זכה לסמיכה מחמיו הגאון: "...חתני הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי מתון ומסיק מושלם במעלות כמוהר"ר ישרא'[ל] אבא נ"י למד הרבה גמ[רא] ופוסקי[ם] בהשכל ודעת ויש לו בהם ידיעה מצוינה ויכולים לסמוך על הוראותיו ולקבלו לרב בלא שום חשש ופיקפוק כלל..." ^[7].

גם ה'אור שמח' העניק סמיכה לרב ציטרון (בגיל 23 בלבד): "...האברך ר' ישראל אבא ב"ר גרשון ציטראן ידעתיו בעודו ילד קטן היה מצויין בין בזכרונו ובכשרונותיו הנעלים, ובהיותו בן י"ג שנה היה יודע כמעט כל סדר נזיקין, ואחר זה שקד כמה שנים באהלי תורה ולמד הרבה גפ"ת והשיג דרכה של תורה במידה מרובה... וכן הבריקו כשרונותיו לידיעות שונות ושפות אחדים. לשון רוסיה וספרותה ודקדוק... וחלק גדול מלשון אשכנז וצרפת..." ^[8].

הרב ישראל אבא ציטרון

הרב ציטרון היה מקורבו ותלמידו של הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל וזמן לא רב לאחר שעלה ארצה הוא מונה לכהן כרבה של המושבה פתח תקווה.

הרב ציטרון הלך לעולמו באופן פתאומי מדום לב בגיל 46 בלבד.

•

בחזרה לפרומא, גיבורת מאמרנו:

פרומא אימצה לעצמה בארץ ישראל כינוי אותו בחרה כשמה החדש: "חסודה נסיכה". הכינוי הופיע על גבי מעטפות ונייר מכתבים אותם הפיקה פרומא לעצמה. היא למדה בירושלים ועבדה בבית יתומות בעיר העתיקה כמורה ובהמשך כמנהלת^[9].

חייה של פרומא לא היו קלים. היתמות מגיל קטן, האם אותה לא זכתה להכיר, המעבר בין דווינסק לפתח תקווה, הטלטלה ממשפחה למשפחה, מעבודה לעבודה, שזורים בקטעי זיכרונות נוגעים ללב המצויים בתוך מסמכיה האישיים השמורים בארכיון העיר פתח תקווה^[10].

(בתוך תיקה האישי, לצד מכתבים אישיים וצילומי בני המשפחה, ישנה גם תמונה מקורית של דודה, הגאון מרוגצ'וב, אותה לקחה עמה פרומא כמזכרת כאשר עזבה את העיר דווינסק).

בין מאות הדפים הצהובים המקפלים את מסכת חייה, מצויים עשרות התכתבויות בין פרומא לרב ציטרון. פרומא כינתה את הרבנית ציטרון "דודה" ואת הרב ציטרון "דוד", למרות שהיא הייתה למעשה בת דודתם.

מימין: בתם המאומצת של הרוגצ'בער ולאחר מכן של בתו הרבנית ציטרון - פרומא פירסט בתצלום סטודיו בישראל. משמאל: בתו הביולוגית של הרוגצ'ובער, הרבנית רחל ציטרון - התמונה עברה חידוד בתוכנית מי הריטג'

ממכתביו של הרב ציטרון ניכרת דאגה בלתי פוסקת לשלומה, בריאותה ולשלימותה הרוחנית של פרומא. הרב ציטרון מכנה את פרומא "חניכתי" ונותן לה תחושת בטחון ואמון גדולה: "אין איש יודע תוכן מכתביך, לרבות הדודה".

הרב ציטרון מרבה לשתף את פרומא בנעשה עמו, בפרט סביב פועלו בענייני עסקנותו הציבורית, הן במושבה פתח תקווה והן במסגרת תנועת "המזרחי" שהרב ציטרון היה מבכיריה ומוביליה.

באחד ממכתביו אל פרומא כותב הרב ציטרון משפט המסגיר את עוצמת הזדהותו של הרב ציטרון עם הרעיון הלאומי, שעמד בבסיס האידיאולוגיה של הציונות הדתית:

"לפני שנה לערך באסיפת מחנכים חרדים התבטא צעיר אחד: 'מי שאינו לאומי גמור – אינו אדם'. הודיתי בליבי אז קצת על דבריו. עכשיו אני מרגיש את כל הצדק שבדבריו".

דעתו של הרב ציטרון בעניין הציונות והלאומיות הייתה הפוכה לחלוטין מדעתו של חמיו הרוגצ'ובי, שהתנגד לתנועה הציונית^[11] ואף התבטא בחריפות בעל פה ובכתב כנגד "המזרחי"^[12] (בתו, הרבנית ציטרון, הייתה זו שגרמה לרוגצ'ובי להפסיק להתבטא כנגד הציונות, לאחר שכתבה לו כי היא חוששת לאבד את פרנסתה באם ימשיך^[13].

באחד ממכתביה אל הרב ציטרון מתייחסת פרומא אל דבריו בנוגע לדרישתו לשמירת תורה ומצוות ומכנה את עצמה בתואר "בתו הרוחנית":

"בנוגע לדרישות דתיות כתבתי וגם דיברתי בהיותי בפתח תקווה! צריך לקוות כי הכל יסתדר כפי רצונו ורוחו, ואשתדל להשאר בתו הרוחנית הנאמנה למוסר ולכל הטוב הכתוב בתורתנו. להתראות בקרוב! לכשיכתוב לדודה ימסור דרישת שלום ממני!".

"בנוגע לדרישות דתיות". מכתבה של פרומא לרב ציטרון

הרב ציטרון מצידו משתף את פרומא בידיעות וחדשות רבות (לעיתים מכנה אותה הרב ציטרון במכתביו "פרומא", לעיתים "חסודה" ולעיתים "פרומא חסודה"). באחד ממכתביו ניכר מצב רוחו הקשה בעקבות ידיעה שהתקבלה על כך שרבה של דווינסק, בעל ה'אור שמח' זצ"ל נהרג (שמועה שהתבררה לבסוף כשגויה^[14]:

"ב"ה, עש"ק ר"ח סיון, אחרי חצות הלילה. פרומא! קבלתי מכתביך בערב, אחר יום של שמועות רעות ביפו על דבר מצב עם ישראל, ואחרי ידיעה מדכאה כי הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק נהרג...".

•

פרומא הייתה, כך נראה, אשה חכמה ומשכילה שעצותיה החכמות היוו מזור לרבים. היא עצמה ניחנה בעט סופרים משובחת וכתיבתה פיוטית ונוגעת ללב.

"כבודה וחסודה". הרב ציטרון כותב לפרומא

ביומניה של פרומא מצוי מכתב מרגש שכתבה לאמה, אותה לא זכתה להכיר. המכתב נכתב בעקבות חלום שחלמה על אמה המנוחה, חלום שטלטל את עולמה וגרם לה סערת רגשות גדולה. בין מילות המכתב ניתן גם ללמוד על הבית בו גדלה, בית הגאון מרוגצ'וב וביתם של הרב והרבנית ציטרון.

"אמי היקרה, כך אכנך מהיום ועד לעד!

משך שנים רבות, ממש מילדותי, נעתקתי מחיק אמי. נתחנכתי אצל אנשים טובים, שהשרישו בי מידות טובות. חייתי לי שנים על שנים, ואת אמי לא ידעתי. מחנכי לא הגידו לי דבר בנוגע לאמי, כי לא רצו ככל הנראה לעורר בי געגועים לאם שלא תשוב אלי לעולמים.

אני לא הייתי מוצאת נחת בשום דבר אחר וכל השנים הייתי מתמוגגת מרוב צער, ואת געגועי הייתי שופכת לחיק ידידיי היחידים: בין דפי הספרים הקדושים, האותיות המאירות, התחינות השוברות כליות ולב. ביותר התייפחתי בלילות. בלילות, בשעות שאסור לקרוא מעל הספרים, ורק שיחה טמירית שאינה יוצאת מן השפה ולחוץ, כי אם עוברת דרך צנורות מיוחדים מן המח אל הלב. באותן השעות הייתי בוכה הרבה בכי ומרווה את מצעי בדמעות חמות ואין איש ואין שומע ואין שם על לב. ואם קרה והייתי מוצאת נחמה במעשים טובים או במתן בסתר, הייתי אחרי יום כזה שבה הביתה רצוצה פי שבע והייתי דואגת על שאין אמי איתי, שאוכל לזמן גם אותה למצוות, ונחמתי לא הייתה שלימה. ורק שני דברים היו מחיים את נפשי הדוויה: במחשבה הייתי מחלקת את כל העולם הבא, אם בעצמי אזכה לכך, בתקוה ובתפלה לבורא העולם, להתראות פעם [עם אמא].

גדלתי בבית מחנכי, נפשי קשורה להם; מחסר לא ידעתי וטוב וחם לי.

פעם בלילה הקיצותי משנתי, בחלום נגלה לי מה שהוא ובין רגע נעלם. מאז שָׁבְתָה מנוחתי והחילותי מרגישה, כי משהו היה - וחסר. לאיש לא הגדתי ושמרתי זאת בליבי. המשכתי את חיי, אבל פני לא היו לי עוד. זמן רב התעניתי תחת לחץ אי הידיעה ועריגה לאותו המחזה שחזיתי בחלום.

אינני יודעת מי ובאיזה אופן נגלה לי הסוד וגם אותו שמרתי בליבי וגמרתי אומר לבטא פעם אחת את המילה "אֵם" בהימצאי בזרועותיה. ככה חיכיתי בכליון נפש לפגישה זו. כל שנותי פחדתי פן תמקנה עיני טרם שאוכל לראות את אמי פנים אל פנים ונחו. [שנים] רבות אין יותר, כולם כלו בגעגועים לאם, ומתי יבוא הרגע?

לילות לא ישנתי וחלמתי בהקיץ על אותו רגע. את כל מעייני שמתי במחשבה אחת: במה לפגוש את האם? המחשבה ניקרה במוחי, שמא לא תהיינה זרועותיי די חמות בשביל האם? שמא לא תחוש מהם געגועים, חרדת נפש ודמעות נחנקות?...

הדבר קרה בערב שבת בין השמשות. הדליקה האם שני נרות על שולחן פרוש מפה לבנה, ואני ליבי תחינה, בה הייתי מתייחדת בשעות קשות, וכך חשבתי לפגוש את אמי; נגשתי אליה ואומר לנפשי אם היא תבין שאני הבת. הנרות הללו שלא דעכו והתחינה שבליבי ישיבו את הבת לאם אוהבת ומסורה. מה שקרה אחר כך איני יודעת. סיפרתי מה שהתהווה בי ברגע שקידמוני זרועות אם אוהבת ומסורה...

האמנם, אמי, זכיתי לראותך?

שלום שלום לכם הורים יקרים!".

•

אחד ממכריה של פרומא, משה יצחק זיו, כותב לה בשנת תרע"ח מכתב תודה על כך שסידרה לו להתארח בבית דודיה הרב והרבנית ציטרון. הוא מתאר את בני הזוג ציטרון במילים חמות:

"להגברת הנכבדה פרומא פירסט. לעת עתה הנני מתאכסן אצל דודה. היינו אני לן אצלו. הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות וברגע הראשון הכרתי כי אנשים מצוינים הם במידות ומעלות טובות. הם הפצירו בי להישאר אצלם ולאכול עד שאשכיר לי דירה... הצעתם השניה לאכול אצלם לא קבלתי, למרות התנגדותם העזה... אך ביום הראשון הוכרחתי לאכול איתם... רוב תודות לה על מכתבה שכתבה אל דודה ודודתה, כי על ידי קבלת הפנים היפה הנני מרגיש את עצמי לא זר פה"....

•

ואסיים בדברי הרב ציטרון אליה באחד ממכתביו:

"חסודה נכבדה ויקרה לנו מאוד מאוד!

היי שלום ו"בריאה" כמו "מריאה" (מלכים א' ט', ישעיה י"א פסוק ו'). וכבודה כמו חסודה, כל כבודה – בת מלך – פנימה (תהלים מ"ה) זהו תואר חז"ל על אשה צנועה.

דודך דורש שלומך ואושרך ובריאותך, מצפה למכתביך הטובים.

ישראל אבא".