בתחילת השבוע, בי"ד באייר, פסח שני הוא יום הייארצייט של סבי הקדוש רבי שמעון בן ציון אייזנבך שאני קרוי על שמו וממנו קם שבט האייזנבכים החב"די שזרועותיו פזורות בכל העולם ורבים מצאצאיו מכהנים כשלוחי הרבי ברחבי תבל.

אנו הנכדים לא הכרנו את הסבא כלל שכן הוא נהרג בגיל 37 והותיר אחריו שמונה יתומים רכים לאלמנתו הסבתא הצדקנית מרת רעכיל ע"ה שגידלה אותם במסירות ובגבורה עילאית. לולי תמונה אחת שלו שנמצאה באמתחת המשפחה לא היינו מכירים אף את תווי פניו.

היה זה בחורף תש"ח בימים הראשונים של קום המדינה.  ירושלים היתה לאחד ממוקדי הקרבות המדממים ביותר. הירדנים הפגיזו ללא הפסקה את השכונות היהודיות וצלפו ממרחק קרוב ביהודי ירושלים שסיגלו לעצמם טכניקות כיצד לעבור בין הבנינים מבלי שהצלף יוכל לבצע את זממו. הירדנים שיבשו את האספקה לעיר והפכו את תושבי ירושלים לנצורים. הללו סבלו מהיעדר מוצרי מזון בסיסיים ומאבדות רבות.

הסבא רבי שמעון בן ציון אייזנבך, התגורר עם שמונת ילדיו בשכונת בית ישראל, ולמרות שהיה באותה עת רק בן 37 שנים היה מפורסם בירושלים כיהודי משכמו ומעלה. הוא שימש כשוחט האישי של האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל, שסמך עליו וראה בקרבו יראת שמים אמיתית ורצינית.

בערב יום הכיפורים של אותה שנה חלה ולא היה יכול להתייצב לשחוט את תרנגול הכפרות של האדמו"ר. רבי אהרון לא הסכים ששוחט אחר ימלא את מקומו ושיגר לו מונית להביאו ממיטת חוליו, ובבואו חיבקו בחום והפגין כלפיו קירבה מיוחדת. הוא גם התפרסם כבעל תפילה מיוחד, בזכות קולו הערב וידיעתו את נוסח הלחנים המדוייק. השתפכות הנפש שלו משכה רבים לבוא להתפלל בימים הנוראים במקום בו עבר לפני התיבה ותפילתו היתה לשם דבר.

בשנת תש"ח כאשר החליטו באו"ם על חלוקת ארץ ישראל והחלה להתהוות ראשיתה של המדינה, פרצה שמחה רבה בקרב יהודי ארץ ישראל ורבים חגגו אותה. דוקא הסבא רבי שמעון נעצב אל לבו ועננה כבדה לבשה את פניו. הוא ישב בביתו דאוג ומוטרד. "ריבונו של עולם", געה בבכי, בעודו קורא פרקי תהילים, "הלוואי שאזכה להגיע לקבר ישראל" מבלי שאף אחד יבין למה ירמזון דבריו.

ביטויים מצמררים נוספים נשמעו מפיו אותם אמר לאביו ולילדיו. בשבועות האחרונים לחייו הוא אמר לילדיו ש"הוא אינו רואה את הבבואה שלו". מרום קדושתו וצדקותו ידע להכיר היטב את אותו סימן הידוע ליחידי סגולה על העלמות הצל של האדם בסמיכות לפטירתו. הוא התאונן על כך לאביו הצדיק רבי משה יהושע אייזנבך והוא גער בו על הדמיונות השטותיים שעולות במחשבתו וביקש ממנו להדחיקם ולהסירם מליבו אך הוא המשיך להביע את דאגתו מכך.

בני משפחתו מחו בכל הזדמנות על האמירות הקשות שלו, אך הוא בשלו, כאילו ידיעה מסתורית לא נתנה לו מנוח. בערב חג הפסח איחל לאביו את האיחול המסורתי: "שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים", ומתוך בכי אמר לו כי הוא חש שהשנה הוא יהיה קרבן פסח והפטיר: "בפסח שני". אביו הרגיעו כי בעזרת השם יזכה לאריכות ימים ושנים טובות.

•

כשהתגברו הפגזות הירדנים על בתי שכונת בית ישראל נאלצו הסבא והסבתא להתפנות עם משפחתם מדירתם, שהייתה בסיכון גבוה לפגיעה, בשל מיקומה בקומה העליונה בבניין המגורים. הם עברו אל ביתו של קרוב משפחה, שהתגורר בשכונת בתי ורשה, שם היו מוגנים יותר.

בי"ד באייר, פסח שני, תש"ח. המחסור המציק במזון אילץ את הסבא והסבתא להסתכן ולצאת אל ביתם הנטוש בשכונת בית ישראל. שם היה להם מלאי של קמח, והם ביקשו להכין לחם בעבור שמונת ילדיהם.

סבתא רעכיל מיהרה להכין בצק, לשה אותו, ומסרה אותו לידי בעלה, כדי שיקח את מגש הבצקים אל המאפייה הסמוכה. זו הייתה המאפייה היחידה שהייתה מחוברת לחשמל בשל קרבתה לשכונה ערבית.

הדרך הייתה מסוכנת מאוד. המסלול עבר בקטעים חשופים ליריות הצלפים הירדנים. רבי שמעון בן ציון פסע בזהירות רבה ליעדו. בדרך חלף ליד בית הוריו, והחליט להיכנס אליהם. כשראה אותו אביו רבי משה יהושע עם מגש הבצקים התייצב בפתח ולא הסכים שבנו ילך למאפייה.

"אני אלך במקומך", אמר האב, והוסיף: "לא זכינו לילדים רבים. לפניך נולדו ששה עוברים שלא שרדו את המעבר לעולם הזה. רק בלידה השביעית כשקראנו את שמך שמעון על שם רבי שמעון בר יוחאי, ובן ציון הוא סגולה לאריכות ימים, שרדת. הבטחנו לרבי שמעון בר יוחאי שנקרא את שמך על שמו כסגולה שתהיה בר קיימא. אני לא יכול להרשות לעצמי שתסכן את חייך".

בתוך הדברים נטל האב את העיסות מידיו, ויצא אל המאפייה, מותיר את בנו בביתו עד שיחזור. אך דוקא אז החריד פיצוץ עז את הבית. פגז התפוצץ סמוך לבית, וזעזע את השכונה כולה. כעבור כמה רגעים נשמעו עוד קולות נפץ. הרעשה כבדה החלה. הירדנים המטירו מטח של פגזים על השכונות היהודיות.

בהלה פרצה. קולות זעקה ושבר נשמעו מכל עבר. היו נפגעים רבים, ובהם הרוגים רבים, ה' ייקום דמם. בעת ההפוגה מההתקפה הנוראית, מיהרו התושבים אל בית משפחת אייזנבך. בסלון מצאו את הסבא מוטל על הארץ ודם רב ניגר מצווארו. מתברר שרסיס פגז חדר לבית ופגע בו ובסבתא ושניהם נפצעו. הסבא איבד דם רב ושניהם פונו לטיפול. את הפצועים פינו לבית הכנסת השכונתי שם הקצו שני חדרים לפצועים האחד לגברים והשני לנשים. הסבתא אושפזה בחדר הנשים והסבא שכב בחדר הסמוך פצוע אנושות מבלי שהסבתא תדע שאלו השעות האחרונות שלה לצד בעלה.

באותם ימים כאשר הרפואה לא הייתה מפותחת דייה לא ידעו כיצד להצילו והיא החזיר נשמתו ליוצרו, מותיר אחריו אלמנה ושמונת צאצאים ברוכים.

•

בשל הקרבות העזים לא היה אפשר להביא את החללים הרבים מאותן הפגזות לקבר ישראל, וגם בית העלמין הקבוע של יהודי ירושלים, בהר הזיתים, היה בשליטת הירדנים. התושבים הדומעים והשבורים קברו את כולם יחד בקבר אחים זמני, בכפר הערבי המשוחרר שיח באדר (כיום גבעת רם).

כשנה וחצי לאחר מכן, הוקם בית העלמין החדש בהר המנוחות, ואנשי החברא קדישא החלו לפנות את הנקברים משייח באדר למנוחת עולמים. בין הקדושים היה גם רבי שמעון בן ציון אייזנבך הי"ד. אנשי החברא קדישא נרתעו למראהו משום שגופו היה שלם, כביום פטירתו ממש.

במכתב שנמצא בארכיון אבי ע"ה נכתב כך:

"למשפחת אייזנבך הי"ו.

אני הח"מ מאשר בחתימתי כי שמעתי כמה פעמים מהרה"ג ר' ראובן קלפלהולץ ז"ל אשר שמע בעצמו מפי ר' מנחם קליין ז"ל מחברה קדישא בירושלים, שהשתתף בהעברת הקדושים משייך באדר מקום קבורתם הזמני במלחמת תש"ח, להר המנוחות לאחר שנה וארבעה חודשים.

והעיד לפי תומו שאביכם הקדוש ר' שמעון בן ציון הי"ד אייזנבך היה שלם בגופו (מלבד מקום פציעתו).

זכותו יגן עלינו וימליץ טוב על משפחתו ועל כל ישראל.

באתי על החתום

בן ציון הלוי לוצקין".

•

באחד הימים הציעו לאבי ע"ה להשיג אישור כי אביו נחשב כמי שנפגע מפעולות איבה וכך יצליח לקבל הטבה כספית עבור הסבתא אשת רבי שמעון. אבי חיפש את מי שהיה אחראי בימים הללו על הגנת העיר ירושלים והוא הגיע אל מר גולני שהיה ראש מתנדבי 'משמר העם'.

כשהתדפק על דלת ביתו והביע בפני גולני את מבוקשו. שאל אותו גולני "ומה שם אביך?" אבי ענה לו כי שמו היה שמעון בן ציון אייזנבך. מר גולני מיד זכר במי המדובר והוא ניגש אל ארון עמוס קלסרים משם שלף את אחד מהם. 

תוך שהוא מדפדף בו הוא אומר לאבי: "טוב שהגעת הנה משום שאני נזכר שאביך לפני פטירתו ציוה למסור לילדיו צוואה ממנו ומרוב הכאוס ששרר אז לא הספקתי להעביר אותה אליכם".

הדפים של המפקד גולני היו מסודרים להפליא ומונחים בתוך הקלסר בשני עותקים, אותם תקתק במכונת כתיבה. מתברר כי מידי יום הוא היה כותב את המאורעות שעברו עליו למען ידעו דורות רבים.

הוא שלף את העותק השני של הדף המדובר ומסר אותו לאבי. שם בסעיף 17 הוא כותב:

"הרב שמעון ב. צ. אייזנבך, פצוע קשה בזמן ששכב על אלונקה, ביקש למסור לילדים שאם נגזר עליו למות, שיידעו שבכל החיים שלו לא העליב שום בן אדם, ושעליהם ללכת בדרכו".

אבא התרגש עד מאוד לקבל את הצוואה המטלטלת באיחור של 30 שנה והיה מזכיר לנו אותה מפעם לפעם.

•

שנים רבות לאחר שיצאתי לשליחות באילת קראתי באיזהו מקומן כי הסבא רבי שמעון בן ציון מלבד היותו שוחט היה גם אחראי על כשרות הפירות והירקות בירושלים. שאלתי את אבי לנכונות הדברים ואבא סיפר לי שאכן הוא עבד בכך למחייתו במסירות נפש ממש, שכן בימי הצנע הדבר היה כרוך במאבק מול סוחרים מאינשי דלא מעלי. 

הוא היה צועד רגלית לשוק הסיטונאי בגבעת שאול והיה מכריח את הסוחרים להפריש לו את 'האחוז ועוד' של הירקות להפרשת תרומות ומעשרות. הוא היה נלחם עמם בכל כוחו ופעמים רבות איימו על חייו באם יתמיד בעקשותו. דאגה תמידית ליוותה את משפחתו בעבודתו עם אנשי השוק שלא תמיד היו מאירי פנים בלשון המעטה.

מה מאוד נפלאתי שאני נכדו שמעון בן ציון באילת משמש בתפקיד זהה לשלו כאחראי על כשרות הפירות והירקות בעירנו ואם מפעם לפעם אני נדרש להאבק על כך, מתעודד אנכי, כי מה ערך יש לו מול המאבק האמיתי של הסבא בימים ההם.

*

בשנותיו האחרונות של אבי הרב יצחק צבי אייזנבך ע"ה הוא הספיק לחבר את סדרת הספרים "בזאת תבחנו", ארבעה חלקים העוסקים במבחני שאלות על ספרי 'היד החזקה' להרמב"ם שהשבוע מתחילים את לימודו במחזור הארבעים ושנים שלו.

רבי אלעזר מגרמייזא בעל ספר הרוקח (רקח בגימטריה - אלעזר) כתב כי אדם המחבר ספר עליו לרמוז בשם הספר את שמו ואת שם אביו או אמו וכך נהגו גדולי ישראל לדורותיהם.

פעם שאלתי את אבי מדוע קרא לספר שחיבר בשם "בזאת תבחנו", האם יש כאן רמז לשמו? וענה לי שבחר זאת באקראי כמתאים לתוכן הספר. אמרתי לו כי בדקתי ששמו המלא עם שם המשפחה עולה בדיוק לגימטריה של 410. מתאים לתיבת "בזאת" שהיא גם גימטריה של 410.

בימי השבעה על אבי סיפרתי זאת לדודי הגרח"י אייזנבך ע"ה ולאחר שהרהר בדבר הוסיף ואמר כי תיבת "תבחנו" עולה בדיוק לגימטריה של השם "שמעון". ומפליא הדבר כיצד מבלי משים לב כיוון אבי מן שמיא בשם הספר גם לשמו וגם לשם אביו.

*

יהיו דברים אלו נר לרגלנו ואור לנתיבתנו וימשיך להמליץ טוב בעד צאצאיו בכלל ושלוחי הרבי בפרט העוסקים בהפצת היהדות והמעיינות לעמוד מול כל מונע ומעכב ונזכה בקרוב לוהקיצו ורננו שוכני עפר בביאת גואלנו בקרוב ממש.