במשנה בפרקי אבות פרק ב' משנה י': "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".

אין לו מספיק בעיות למר בנט, עד שהחליט להקים לו חזית חדשה, ולהסתבך עם גחלתן של תלמידי חכמים. בנאומו השבוע, הוא מציב את תיאודור הרצל "חוזה המדינה" שר"י, וכנגדו את כ"ק אדמו"ר הרש"ב "האדמו"ר החמישי של חב"ד" זצוק"ל, זה מול זה, וקובע שהרצל ניצח את הרבי. שהרי הרבי טען שאין לנו להביא את הגאולה בכוח עצמנו אלא רק להתפלל לביאת המשיח, ואילו הרצל פעל להקמת המדינה, ומי ניצח? בודאי הרצל. והראיה, שיש לנו מדינה, ועוד מדינה מוצלחת שכזו, שאחד עם "כיפת בנט" מסוגל להיות ראש ממשלתה.

בואו ונתבונן, מה בדיוק רצה הרצל ומה רצה הרבי, ואז נוכל לשפוט מי צדק ומי ניצח.

הרצל היה יהודי ערל, בן למשפחה של מתבוללים ומומרים, שנהג בפועל במנהגי הנצרות. תכניתו הראשונה היתה, כפי שהוא מספר בעצמו ביומנו, "לחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חופשי וגאה לנצרות". הוא מתאר בצבעים את המעמד הנפלא, בו יצעדו אלפי יהודים ביום ראשון לצלצול הפעמונים בשערי הכנסיה באוסטריה. בכדי להקל על תהליך זה לדורות, כתב הרצל, ש"יש לטבול ילדים יהודים לנצרות, קודם שהם אחראים למעשיהם" עפרא לפומיה. למעשה הוא השפיע בזה רק על יהודי אחד, הלא הוא בנו יחידו שהמיר את דתו לנצרות.

כאשר ראה הרצל שאין הוא מצליח להביא בדרך זו, את הפתרון לבעית היהודים, התחיל לעבוד על הקמת ישות יהודית בארגנטינה. וכשגם תכנית זו קרסה, או אז הגיע תורה של מדינת אוגנדה. וכאשר שוב ראה שאין לו תומכים לאוגנדה, ניסה את מזלו בארץ ישראל, אבל גם בזה כתב שלמדינה זו לא יהיה כל קשר לתורה ומצוות, ואת הרבנים הוא יאסור בבתי הקסרקטין, ולא יתן להם לחוות דעת בעניני המדינה.

כאשר ביקר הרצל בארץ ישראל, כתב על בירתה הנצחית ירושלים: "אלפיים שנים של חוסר אנושיות, חוסר סובלנות וחוסר נקיון בסימטאותיה המסריחות" (אורי אבנרי, מעריב, כ"ב שבט תשל"ז). ועל אותו ביקור אומלל כתב אדמו"ר הרש"ב (במכתבו שנדפס בהקדמה לקונטרס "ומעיין מבית ה' יצא" תרס"ג, שנה לפני מיתתו של המשומד), שבהיות הרצל בארץ הקודש "נתרחק יותר מה' וחילל את התורה ומצוות בריש גלי, שנכנס לעיר הקודש ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת קודש, והלך על מקום המקדש.. שנעשה בהדגשה מיוחדת, להורות שיטתם הטמאה, אשר כל ענין היהדות היא הלאומיות".

הבה ונתבונן איפה, מי צדק ומי ניצח. ובכן, הרצל נולד בשנת תר"כ. כשנה לאחר מכן נולד כ"ק אדמו"ר הרש"ב. ממש "זה לעומת זה". הרבי הרש"ב שיא הקדושה, נצר לדורות של צדיקים וגאונים שמסרו נפשם על קדושת ה', אשר כל שאיפתו היא לתקן עולם במלכות שד"י, ולהביא את גאולת עם ישראל האמיתית. ולעומתו הרצל המשומד, שיא הקליפה והסטרא אחרא, שלא נימול, לא הוא ולא אביו המתבולל. אשר כל רצונו ופעולותיו להעביר את כל עם ישראל לשמד, שיהיו כולם מתבוללים כמוהו.

פשוט מחריד! איך יכול יהודי עם כיפה על ראשו (קטנה ככל שתהיה) לעמוד לפני קהל ועדה, ולטעון, שאדם שהוא שיא הטומאה גבר על שיא הקדושה?

ולגופו של ענין, אכן כ"ק אדמו"ר הרש"ב התנגד לתכנית של "עליה בחומה" ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והוא טען שבאשר לשיבת ציון וגאולת עם ישראל יש לחכות למלך המשיח, כי הגאולה לא תבוא בכוח הזרוע. ובאשר להצלת היהודים, הרי אדרבה, שתנועת הציונות תביא סכנות נוראות. וכך היה, וכפי שראו כ-35 שנה לאחר מכן.

ובאשר לחיזוק היהדות והפצת מעיינות התורה והחסידות, הרבי הרש"ב ניצח באופן נפלא, שעל אף כל הרדיפות שעברו עם ישראל בכל הגלויות, ועד לגלות הכי נוראה כאן בממשלת הציונים והמחבלים, הרי הרבי הרש"ב, ובנו הרבי הריי"צ, וחתנו הרבי נשיא הדור, על ידי שלוחיהם ותלמידיהם בכל העולם כולו, מרבים קדושה בעולם, ועושים מהפכה יהודית בכל רחבי תבל.

ואותו משומד הרצל, מתהפך בקברו, כאשר הוא רואה שעל אף שבראשיתה של הקמת המדינה, הרי תלמידיו ממשכי דרכו (בן גוריון וכיו"ב) עקרו בכח הזרוע את היהדות מעם ישראל שהגיע בתמימות לאה"ק, כפי שראינו שהורידו לילדי תימן את הפאות במעברות, והאכילו אותם נבלות וטרפות, הרי בזכות אותה שואה רוחנית שעם ישראל עבר ע"י התנועה הציונית, קם מרד של עם ישראל נגד הכפייה האנטי דתית, והתחילה חזרה בתשובה ענקית באה"ק ובחו"ל עלי ידי תלמידיו ושלוחיו של הרבי הרש"ב, ועל אפם וחמתם של הציונים, נבנו מאות ישיבות ואולפנות, כוללים וחדרים על טהרת הקודש.

וכאשר באו לארץ החלוצים, וראו את אנשי הישוב הישן עם הלבוש היהודי (עם השטריימל והקאפטן הירושלמי) שאלו את בן גוריון מה הם עושים פה?! ענה להם בן גוריון אל דאגה עוד שנה שנתיים אתם תראו אותם במוזאונים, ומה שבסוף קרה שהנכדים של כל אותם משכילים נמצאים בחו"ל או במוזאונים, ואותם אנשי הישוב הישן נמצאים כבר בבית שמש, טבריה, נצרת עילית וחריש. אז מי נצח מר בנט?!

עובדה הכי חזקה שתוכניתו של הרצל לא הצליחה, היא שבשנת תשע"א ראש המוסד (לשעבר) מר אפרים הלוי אמר "לא מפחיד אותי האיום האירני אלא ההתרבות החרדית במדינת ישראל". כלומר שאחרי 70 שנה של מדינה, החזון של הרצל לא צלח, ויש פה כיום את כמות תלמודי התורה, הישיבות והכוללים הכי גדולה בעולם.

ולאחר כל זה, עומד מר בנט, ואומר דברי שטות בפומבי על נצחונו של הרצל (אולי בגלל המצב שאף בן אדם לא מתייחס לדבריו ברצינות, לכן הוא הרשה לעצמו להמשיך בסגנונו המסלף את המציאות). הוא קורא לעצמו בשם ראש ממשלה, בו בזמן שכל צעד קטן שלו אינו ניתן לביצוע בלי אישור של מפלגה ערבית (תומכת טרור) ושכולם יודעים שמי שמנהל בתכל'ס את המדינה הם הערבים, אז על מה ולמה הוא חוגג? האם מדינה זו היא נצחונו של הרצל?! והרי מי שבאמת יכול להגיד כיום הלל בה' באייר, זה רק מנסור עבאס ולא אף אחד אחר. אז איפה הוא הנצחון?

איזו "מדינה" היא זו, שעם כל הטכנולוגיה החדישה שיש פה, והצבא הכי טוב בעולם, הרי ילד ערבי עם אבן מוציא אותכם מכל שטח ביו"ש. וכיום יהודים לא יכולים ללכת לכותל בביטחון ולא יכולים להסתובב בעיר הבירה של מדינת ישראל בשקט, לעומת הערבים שמסתובבים בכל מקום ללא שום פחד. ומי בדיוק ניצח?!

אני במקום מיסטר בנט, הייתי מתבייש להשתדך ולהתפאר בנצחונו של המשומד. אני במקומך בנט, הייתי מתחיל לפחד עכשיו מאלו "שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".