בשבוע שעבר כתבתי בטור זה על ידידי מר קובי יניב שהניח תפילין במוצב המרוחק בעת שרותו במילואים. ידידי קובי התפרנס באותם הימים מעסק של שלטי פרסום באיזור התעשיה באילת שנקרא בשם "גרפיטי". מדובר לפני עשרות שנים כאשר את השלטים עוד היו מכינים בידי אנוש. רק מאוחר יותר הגיעו המחשבים המשוכללים שחסכו שעות וימים של עבודה סזיפית ודייקנית.

כאיש עסקים ממולח פנה קובי לעירית אילת והציע להם עסקה: הוא יבנה עשר תחנות אוטובוסים מוצלים חדישים ברחובות העיר על חשבונו הפרטי כשבתמורה לכך היא יקבל את  זכות הפרסום על התחנות הללו לאורך זמן נקוב.

עיריית אילת נענתה בחיוב להצעתו והעסקה יצאה לדרך. עשר תחנות אוטובוסים מפוארות הוקמו ברחבי העיר ועל כל אחת מהן התנוסס פרסום עסקי כזה או אחר. התחנה בעלת התעריף הגבוה ביותר היתה התחנה הממוקמת במרכז העיר הנחשפת לכמות הגדולה ביותר של עוברי אורח והפרסום שלה היה שקול כנגד כולם.

פרסומי התחנות הפכו ללהיט וכל בית עסק מכובד בעיר מצא את מקומו באחת מהתחנות הללו. דוקא התחנה הנחשקת ביותר שהיתה ממוקמת במרכז העיר עמדה שוממה. אנשי העסקים לא היו מוכנים לשלם את מחירה הגבוה יותר ואילו קובי לא הסכים להנמיך את המחיר.

באחד מימי חמישי בהם ביקרתי אותו להנחת התפילין השבועית שוחחנו על התחנות החדשות ועל הפרסום שלהן. שאלתי את קובי האם הוא מוכן לפרסם מעל גבי התחנה שעומדת ריקה, פרסום הקורא ליהודי להניח תפילין? קובי דוקא התלהב מהרעיון אך התנה זאת שאת הפרסום עצמו והכנתו נעשה בכוחות עצמנו בגלל הזמן הרב שהוא דורש. תנאי נוסף התנה עמנו קובי ואמר כי בו ביום שהוא ימצא מפרסם לתחנה זו הוא יחליף את הפרסום מיד ללא שננגן לו על המצפון...

ברוך אומר ועושה. ניצלתי את ההזדמנות ואת ההתלהבות של קובי והכנתי בעזרת ידידים גרפיקאים פרסום שבו נכתב "תן יד ליהדות - הנח תפילין". במרכז הפרסום היה ציור של תפילין. תוך כמה ימים השלט נתלה בתחנה המדוברת שבמרכז העיר והעוברים והשבים שפשפו עיניים והרימו גבות. הרחוב האילתי עדיין לא היה אז בשל לקריאה שכזו, ה'בפרהסיא' של העיר עוד לא היתה 'כלי' לקלוט לתוכה שלט ענק הקורא ליהודי להניח תפילין.

הזמן עשה את שלו וככל שחלפו הימים, התגובות של אנשים שנרתעו מהרעיון הלכו ושככו והעיר אילת התרגלה לפרסום יהודי אותנטי הקורא לכל עובר ושב להתחזק במצוות התפילין.

הפלא הגדול יותר היה שמשום מה דוקא התחנה הזו לא הצליחה למצוא לה מפרסם במשך עשרה חדשים רצופים! גם קובי משתאה ואומר שהוא לא מבין כיצד זה קורה לו. כל פעם שהוא עומד לסגור עסקה משהו משתבש.. ההסבר היחיד שהוא יכול לתת לעובדה הזו הוא שא-לוקים בשמים לא רצה שהפרסום על מצות התפילין המעטר את הרחוב הראשי של אילת יעלם מעיני התושבים ובעיקר מעשרות אלפי התיירים הפוקדים את העיר. התיירים מגיעים לבלות באילת ומחפשים כל אטרקציה אפשרית והנה בתוך בליל השלטים והפרסומים העוסקים בהבלי העולם הזה, מזדרקת לה קריאה של בית חב"ד באילת המציעה לכל יהודי באשר הוא לתת יד ליהדות ולהניח תפילין.

•

עולם הפרסום מאז ומתמיד קרץ לי לאחר שראיתי עד כמה הרבי השקיע בתחום זה. הרבי הורה לחסידים מאז ומתמיד לא לזלזל בכל אפשרות פרסומית ולעשות הכל כדי שדבר השם יופיע בכל כלי פרסומי בעיתונות הכתובה והמשודרת.

הרבי ראה בפרסום הדברים כוח משמעותי להביא למהפכה בקרב העם היהודי ולהצית בו את הניצוץ הא-לוקי.

כיון שהייתי מבקר מידי שבוע במערכת העיתון המקומי להניח תפילין לכל העובדים שם למדתי את רזי המקצוע. באחת ההתוועדויות דיומא דפגרא קיבלתי החלטה להדפיס עיתון מקומי דתי לתושבי אילת. נעזרתי רבות בידידיי ממערכת העיתון שאיפשרו לי להשתמש במחשבי ה'מקינטוש' שלהם המיועדים לעריכה גרפית. אחת לחודש קיבלו אלפי תושבי אילת עיתון בן עשרות עמודים מלא וגדוש בחדשות דתיות ובמאמרים תורניים בענינא דיומא.

כיון שהעיתון צועד על קיבתו נדרשתי להקדיש עמודי פרסום בתוך העיתון כדי לכסות את עלות ההדפסה והעריכה. בתחילת הדרך בעלי העסקים לא הכירו את העיתון וסברו כי הפרסום בו הוא ללא תועלת ממשית ורבים ניסו לברר מיהו קהל היעד של העיתונים הללו. 

כדי לשכנע אותם לפרסם בעיתוננו עלה בי רעיון מוצלח ביותר שהוכיח את עצמו. בעיתונים הראשונים הקדשתי עמודים שלמים של פרסומים ארציים כמו 'קוקה קולה', 'תנובה', 'סוכנות ולוו', 'אל על' וכדומה. כאשר בעלי העסקים נחשפו למפרסמים 'הגדולים' הם החלו לרוץ אחריי וביקשו לפרסם בעיתוננו בסוברם כי מה שטוב לקוקה קולה ולאל-על טוב גם להם.

אחד העסקנים הדתיים האילתים שגם לו היה פרסומים דתיים לתושבי אילת לחש פעם באוזניי ושאל אותי מה הסוד שלי וכיצד הצלחתי לפרסם עמודים שלמים בעיתוננו את העסקים הבולטים בעיר בעוד שהוא לאחר תחנונים רבים מקבל אינצ'ים בודדים...

ראש העיר לשעבר שהיה מבעלי העיתון המקומי "העיר אילת" וממיסדיו אמר לי פעם במפגש חברים, כי שיטות הפרסום של חב"ד באילת מתעתעות בציבור האילתי. האילתים סבורים כי אתם החב"דניקים מהוים כעשרים אחוז מהתושבים על פי הפרסומים בעיתונות המקומית ובעיתונכם הפרטי, בעוד שאתם אפי' לא אחוז.

בתחילה שמו של העיתון היה "פנימיות" והוא הוצג כעיתון כללי של הקהילה הדתית באילת. לאחר זמן הוא הפך להיות העיתון הרשמי שלנו ונקרא שמו "חדשות חב"ד" באילת ובמשך שנים רבות הוא הפיץ את אורו בעיר והביא את משנתו ומפעלו של הרבי בקרב התושבים.

היתרון בכך שהיה לנו עיתון משלנו במקביל לפרסומים הרבים בעיתונות המקומית הועיל לנו כאשר 'לא היה מקום' בעיתון המקומי או שהפרסום לא היה לטעמו של העורך. כך היתה לנו במה משלנו מבלי להזדקק לחסדי אחרים.

עשרות רבות של הגליונות השמורים כיום בארכיון חב"ד באילת מקפלים בתוכם את ההיסטוריה של העשיה החב"דית בעיר לאורך הזמן והם היוו מגדלור לאור התורה והחסידות ולהפצת המעיינות חוצה.