לפני זמן מה הוזמנתי ע"י חתני הרב מ"מ אשכנזי הפועל בקיבוצי הערבה ליטול חלק בתפילת שחרית אצלו לכבוד בר מצוה של אחד מנערי הקיבוץ שעולה לתורה. בהגיעי לשערי בית הכנסת אני פוגש שם ידיד ותיק העונה לשם 'קובי' וכששאלתי אותו מה מעשיו כאן הוא עונה לי כי הוא דודו של חתן הבר מצוה והוא בא לכבד אותו בנוכחותו.

לאחר סיום התפילה כאשר חברי כיתתו של נער הבר מצוה התיישבו לסעוד את ליבם סיפרתי להם בין היתר את קשרי הידידות שלי עם הדוד קובי ועל אירוע מרתק שקרה לי עמו לפני יותר משלושים שנה, אירוע הקשור למצוות התפילין אותו התחיל לקיים חתן הבר מצוה ביום חגו.

וכה היו דבריי: לפני שלושים וחמש שנה בשנים הראשונות להיותי שליח באילת הייתי נוהג להקדיש את יום חמישי בשבוע ל"מבצע תפילין". הייתי נוטל זוג תפילין ומכתת את רגלי באיזור התעשיה של אילת ומניח תפילין לאנשים בביתנים ובמשרדים קבועים. לא היה זה 'מבצע תפילין' גרידא כי אם מפגש שבועי עם ידידים רבים שאט אט נקשרנו זה לזה ורבים מהם התקרבו לכור מחצבתם וחלקם אף התחילו להניח תפילין בקביעות.

קובי עם חתנו של כותב השורות, הרב מנחם מענדל אשכנזי

הקשר עם אותם אנשים התהדק ורבים מהם הוזמנו לסעודות שבת ולאירועים נוספים ותודה לא-ל עד היום אני קוצר פירות מאותה תקופה שדרשה ממני התמדה ועקביות והליכה בחום של למעלה מ-40 מעלות חום בקיץ. הביקורים הללו היו בבחינת חוק ולא יעבור ואם נעדרתי שבוע אחד מאילת הם היו תוהים מדוע לא הגעתי ולפעמים גם מתקשרים לשאול בשלומי.

אחד מאותם אנשים שהייתי מבקר בקביעות היה מיודענו קובי, בעל עסק לפרסום ושלטים בעיר. באחד מימי חמישי כאשר באתי לבקר אותו להניח לו תפילין הודיעה לי מזכירתו כי הוא לא נמצא בעסק מאחר והוא יצא למילואים לזמן מה. שאלתי אותה האם היא יודעת היכן הוא מקיים את צו המילואים שלו והיא ענתה לי כי הוא משרת כמפקד במוצב הנקרא בשם "מוצב צביה" בסמוך ונראה לאילת.

כשסיימתי את הסבב המלא באיזור התעשיה החלטתי כי קובי חייב להניח תפילין גם היום וביררתי כיצד אני מגיע לאותו מוצב הממוקם מספר קילומטרים מגבול העיר. ידידיי שהסבירו לי את נתיב הנסיעה אמרו לי כי עלי להזהר מאוד משום שיש בדרך 'אדמת סבחה' שהיא בוצית מאוד וכל סטיה קלה מהנתיב מביאה לשקיעת הרכב בתוך האדמה הבוצית.

יצאתי אם כן, ברכבי לדרך ונסעתי לאותו המוצב הנמצא בגבול ירדן ישראל. לפתע כנראה סטיתי מעט באחד השבילים ואת אשר יגורתי ממנו בא. מצאתי את עצמי שוקע באדמת הסבחה, כל נסיונותיי לצאת מהבוץ רק החמירו את המצב והרכב התחפר והגיע ל"שקיעת גחון", היינו שכל הרכב כולו היה על הבוץ וגלגליו נראו רק למחצה.

עמדתי נבוך כולי בין העיר אילת ובין הרי עקבה שממולם בין שמים לארץ ולא ידעתי כיצד אחלץ ממצב ביש זה. מעולם לא הזדהיתי כל כך עם דברי דוד המלך: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". להזכירכם, מדובר בימים שעדיין לא נולדו לאויר העולם מכשירי טלפון ניידים ולא יכולתי להזעיק עזרה.

לא הרחק ממקום שבו נתקעתי היה מוצב צה"לי נוסף בשם "מוצב צהלה". צעדתי לשם רגלית וביקשתי מהשומר בפתח שיתן לי להכנס אל מפקד המוצב שיסייע לי בחילוץ הרכב. הגעתי לחדרו של המפקד וסיפרתי לו כי אני שקוע בבוץ לא הרחק ממנו וביקשתי ממנו ברחמים שישלח 'קומנדקר' שימשוך את הרכב מהבוץ. המפקד אמר לי שאחזור לרכבי ובעוד כמה דקות הוא ישלח לשם חייל שיגרור אותי. 

חזרתי לשם ולאחר כחצי שעה שהמחלץ בושש מלבוא צעדתי שוב אל המוצב וכשהגעתי אל המפקד הוא נזכר ששכח לשלוח לי את החייל ואמר לי שוב למקומך ואני כבר שולח לך 'קומנדקר'. עתה הייתי בטוח שזה יקרה תיכף ומיד אך תקותי התבדתה בפעם השניה. גם לאחר יותר מחצי שעה נוספת אף אחד לא הגיע לעזרתי.

בשלישית חזרתי שוב למפקד לאחר צעידה בדרך לא דרך בחום לוהט ושוב התחננתי בפניו כי הוא המלאך היחיד שיכול לגאול אותי. הוא כבר חש באי נעימות על כך שהוא מהתל בי והבטיח לי כי בזמן הקרוב הוא ישלח לי את החייל המיוחל להוציאני ולשחררני.

צעדתי שוב לעבר הרכב השקוע ובליבי תפילה ובקשה מריבון העולמים ומהרבי ששולח אותי להניח תפילין ליהודים שה'סאגה' הזו תסתיים במהרה. בליבי חשבתי על כך שרעייתי הרבנית ממתינה לי בבית ובטח דואגת להיכן נעלמתי זמן כה רב. חשבתי גם על כך למה עשה ה' ככה להטביעני במקום שמם ארץ ציה ועיף, אולי רמז לדבר כל שהוא?

כותב השורות בחגיגת בר מצווה בערבה, מגולל את הסיפור עם קובי

לזכותו של מפקד מוצב צהלה ניתן לומר שהוא אכן עמד בדברו ולאחר כמחצית השעה ראיתי מרחוק את הרכב הצבאי המחלץ מתקרב לכיווני. כשהחייל הגיע אליי הוא שואל אותי היכן ה'כבל' שלך? הרי צריך לקשור את שני הרכבים זה לזה כדי להוציא אותך?

"אין לי". השבתי לו. "גם לי אין" אמר לי וחשכו עיניי. בעיני רוחי ראיתי שאצטרך לצעוד רגלית לעבר העיר אילת ולהזמין גרר מיוחד, אך לפני שהחייל חזר על עקבותיו הוא הציץ לעבר חלקו האחורי של הרכב וראה שם חבל עבה מאוד. הוא הציע לי לנסות להשתמש באותו חבל למרות שלדבריו הסיכויים קלושים שהחבל יחזיק מעמד.

לא היתה ברירה אחרת ושני הרכבים נקשרו זה לזה באותו חבל. החייל ביקש ממני לשבת ליד ההגה ולהניעו מצד לצד תוך כדי שהוא ינסה לגרור אותי החוצה. תוך כדי שהוא מתקדם ברכבו העוצמתי, הרכב שלי השקוע ממשיך לעמוד במקומו ואילו החבל שהיה באורך של כשני מטר נמתח והתארך והפך להיות דקיק כאשר סיבי החבל בורחים ממנו כמו גיצים מאש. אל מול עיניי אני רואה שבעוד כמה שניות החבל נקרע לשניים ואני אנה אני בא. אך הנס קרה ובשניה האחרונה לפני שהחבל אכן נקרע הרכב זינק החוצה ועלה על החלק היבש של השביל.

החייל נתן לי כמה הוראות כיצד לחזור בביטחה אל העיר לא לפני שהודיתי לו ולמפקדו מקרב לב. כשעמדתי שם לאחר החילוץ היה זה אך טבעי שאסתובב עם חרטום הרכב לכיוון ביתי לאחר כשעתיים של עיכוב, אך משום מה ניצת בי זיק פנימי שאמר לי שעלי להמשיך הלאה לכיוון המוצב של קובי ולא לוותר על רעיון הנחת התפילין. חשתי כי היה זה נסיון להניאני מלבצע את המשימה שלי כמו הנהר שבא לעכב את אברהם אבינו לעקידה.

למרות החשש מדאגתה של רעייתי ואולי של עוד אנשים המנסים לאתר אותי, גמרתי אומר להמשיך ויהי מה. התקדמתי איפוא לעבר מוצב צביה והגעתי אל המפקד ידידי מר קובי שלא האמין למראה עיניו. הוא התרגש שהגעתי עד למוצב לזכות אותו בקיום המצוה השבועית שלו.

ישבתי עמו מעט לשיחה לאחר הנחת התפילין תוך שהוא מבקש מחייליו שישטפו לי בינתיים את הרכב שהיה צבוע עד חציו בבוץ וכתמורה לכך אניח גם להם תפילין... לפני שאנו נפרדים הוא מלווה אותי לעבר שער המוצב והנה אני רואה אותו מחויר כסיד. מה קורה שאלתי אותו והוא מצביע לי לעבר אוטובוס העומד בשער המוצב. בחושיו המחודדים הוא הבין שאין מדובר באוטובוס שאיבד את דרכו והגיע בטעות אלא מדובר בביקור פתע של הצבא.

הוא סימן לש.ג. שיכניס את האוטובוס וביקש ממני להסתתר משום שהיה אסור לו להכניס אותי לשטח המוצב. אמרתי לו כי אני באיחור ענק לביתי וכיצד אוכל להתמהמה עוד? אך הוא ממש התחנן אליי שאכנס לתוך חדרון צדדי עד שהוא יודיע לי כיצד להמלט.

לא היתה לי ברירה ונכנסתי לאותו חדרון לוהט ומבעד חרכיו אני מבחין שמתוך האוטובוס יורדים למעלה מעשרים אנשי צבא שעל כתפיהם נצמדו דרגות של 'פלאפלים' והם החלו לסייר בשטח המוצב ולבחון את תפקודו. החום המעיק גרם לי לצאת מהחדרון ובצעד שאולי לא היה כל כך אחראי, הצעתי לחיילים הללו להניח תפילין. הם נדהמו לראות אותי שם ושאלו אותי לפשר מעשיי וכיצד הגעתי לחור הנידח הזה? אך דוקא ההפתעה הזו ריצתה אותם להסכים להניח תפילין.

אחד ועוד אחד ועוד אחד וכך הנחתי למרביתם תפילין, כאשר כמעט כולם אומרים לי שרק בגלל ש'תפסת' אותנו כאן במקום שלא חשבנו שמישהו יציע לנו בקצה העולם להניח תפילין, הסכמנו להניח תפילין.

כשקובי סייר עמם וראה שהם מניחים תפילין והוא לא נוזפים בו על כך שאני מטייל בשטח הסגור שלו, הוא נרגע ולחש באוזניי שעלי להמלט מהמקום לפני שמישהו יתעורר לשאול אותו על כניסתי למקום, ואכן כך עשיתי. נכנסתי לרכב השטוף היטב ושמתי את פעמיי לעבר העיר אילת. 

בליבי אני מהרהר על ההשגחה הפרטית שעיכבה אותי בבוץ זמן כה רב רק כדי שאניח תפילין לאותם קצינים ובעלי דרגות גבוהות שספק רב אם יש אליהם גישה במשרדיהם שבקריה בתל אביב. התיבות של "מה' מצעדי גבר כוננו" הכו בה בכל עוצמתן והתברר מדוע מסבב הסיבות כיוון את רכבי לעבר אדמת הסבחה הטובענית.

•

את הסיפור הזה אני מספר לילדי קיבוצי הערבה כאשר לצידי עומד ידידי קובי ומהנהן בראשו כל העת לאשר את דברי פרט לפרט. בסיום הדברים הוא אמר לילדים שעד היום הוא מתרגש כשהוא נזכר כיצד הפתעתי אותו בשער המוצב ולא ויתרתי לו.