הרב מוני אנדר

1. רובנו לא ממש מצטיינים בלזכור דברים. לא את מה שצריך לקנות בסוּפר, לא ימי הולדת או תאריכי נישואין, לא נוסחאות מסובכות במתמטיקה שבסופו של דבר ובזמן אמת יצטמצמו ללוח הכפל עד 100, וגם זה בקושי, לא את התשלום לבנק שמסתבר ששלשום היה הדד-ליין שלו, ובטח שלא את מה שאכלנו אתמול בבוקר.

למרות שבזמן האחרון, לאור עליית המחירים האסטרונומית, אצל הרבה אנשים לא מעט אפשרויות ירדו מרשימת האופציות. לכן, דווקא בבואנו לזכור ולהנציח את מה ומי שבאמת חשוב שלא ישכח, למשל את חללי מערכות ישראל, זיכרון אמיתי יכול להיות רק כשמשהו שהוא על-זמני מעורב בו.

משהו כמו אלוקים.

בכל טקס זיכרון שבו השתתפתי בעבר הייתה 'תוכנית אומנותית' כמעט זהה: פרק תהילים עם מילותיו החודרות של דוד המלך, חייל או תלמיד שיודע לנגן את הנסיך הקטן מפלוגה ב' בחליל צד, דקלום יפה ונוגע ללב, וגם תפילות 'א-ל מלא רחמים', 'קדיש' ו'יזכור' - אחת מהתפילות היפות, החשובות והמרגשות שמציע סידור התפילה היהודי.

התחינה המובאת בה היא שאלוקים, יוצר הנשמות מאז בריאת העולם, לא ישכח חלילה את נשמתו של יקירנו, וידאג למילוי כל צרכיה, במקום בו היא נמצאת, קרוב קרוב אליו, בשמיים. זה המעט שאנו יכולים לעשות כיום עבור אותה נשמה.

2. לפני כמה שנים צף בארץ ויכוח האם לאחר עשרות שנים יש לשנות את תפילת 'יזכור' בנוסחהּ הצה"לי, ולחדד אם מי שזוכר את הנופלים, ואליו אנו פונים בבקשה שלא ישכח את היקיר שנפל, הוא אלוקים, או שמא הזוכרים הם דווקא עם ישראל.

כמעט כל משפחה שיקירה נפל במערכות ישראל מוצאת את הדרך להנציחו. ניווט, קרן מלגות, גינת נוי או ספרייה הן רק דוגמאות ספורות להיצע המבורך. כולם חשובים למכביר, והתועלת הצומחת מהם לחברה ולמשפחה יקרות מפז. אבל הזיכרון האנושי הוא בר חלוף וטשטוש. השנים עושות את שלהן, בני המשפחה הולכים ומתמעטים, הספרים נקרעים והפרחים כמשים. רק לאלוקים בעצמו, זוכר כל הזיכרונות, יש את הכוח והיכולת לזכור ולנחם בנחמה אמיתית, ואליו אנו פונים בתפילת 'יזכור'. אם נוציא מהתפילה את 'אלוקים', היא תהפוך להיות פרוזה יפה, ותו לא. עוד טקסט שהיום הוא כאן, מחר לומדים אותו לבגרות, ובעור עשרים שנה כבר נעלם בתהום הנשייה האנושית.

3. לסרן אמנון חורש היו מאז ילדותו שבקרית מוצקין ידי זהב. הוא עסק כמעט בכל מלאכה והצליח מאוד בנגרות, עד שרוב עבודות הנגרות שבבית הוריו היו מעשה-ידיו להתפאר. כאלה ידיים, אוהבים אצלנו בציון, במיוחד בחיל האוויר. דייקניות, יצירתיות, ממושמעות, כמו של מנתח. אמנון גויס לקורס טיס, סיימו בהצלחה גדולה וזכה לענוד את כנפי הטיסה הנחשקות. הרבה זמן לחגוג איתם לא היה לו, מפני שבעודו חניך בקורס הובהל לשמש טייס במלחמת יום הכיפורים, ממנה זכה לאות המערכה.

בכ"ג באייר תשל"ז (1977) קיימה חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אל"מ נחמיה דגן, תרגיל עוצבתי. כחלק מהתרגיל התקיימה פעילות משולבת עם חיל האוויר, ומסוק יסעור שעליו 54 חיילים המריא לאימון בשטח. שישה קילומטרים צפונית ליריחו, סמוך ליישוב הישראלי ייט"ב, כאשר חלפו רק דקות ספורות מההמראה, המסוק הנמיך גובה עד שפגע במדרון של גבעה והתרסק. 44 לוחמים וקצינים מחטיבת הצנחנים ו-10 אנשי צוות אוויר שהשתתפו בטיסה כחלק מהאימון המבצעי נהרגו במקום, במה שייחקק בספר דברי הימים של עם ישראל בתור "אסון הנ"ד". ככה פשוט. כותרת שלא משאירה מרווח לטעויות או לדמיון.

אמנון חורש הי"ד היה גם הוא על הטיסה. הוא הספיק להיות נשוי מספר חודשים בלבד לנתנאלה, שנותרה אלמנה, והותיר גם הורים – שמעון וסטלה, אח ואחות.

אבל אמנון הותיר משהו נוסף. הוריו תרמו ספריה תורנית לבית הכנסת 'יהודה-וישראל' בקרית מוצקין, וקבעו בקיר המערבי מונומנט שיכול להיווצר, כנראה, רק כאן אצלנו: אמנון נולד בתאריך כ' בכסלו, תאריך הסמוך לחנוכה. על קיר בית הכנסת הוצב דגם תלת ממדי של מסוק יסעור, כאשר על כל אחת מכנפי המסוק ארבע נורות חשמל, ומחופת המסוק יוצאת נורה נוספת. בסך הכול שמונה נרות ושמש.

בכל שנה, בחנוכה, היה שמעון, אביו של אמנון, מגיע לבית הכנסת, מצטרף לתפילה עם הלומדים בספריית בנו, מכבדם בסופגניות חמות, ומדליק מידי יום מתג החשמלי נוסף כמניין נרות החנוכה. "לזכרו של סרן אמנון חורש שנפל באסון הנ"ד" היה כתוב למטה, אבל שמעון לא היה צריך את לוח השיש עם האותיות החקוקות בזהב כדי לזכור ולהתגעגע.

4. כל אימת שמגיע יום פטירה של יקר, וזה יכול להיות קרוב משפחה, חבר טוב או אפילו מישהו שנחרט בזיכרון הציבורי, מלווה לכך תחושה דואלית, כפולה, ואפילו סותרת. מצד אחד, כפי שמוסבר בספרי הקודש, ביום זה נשמת הנפטר מתעלית לעולם רוחני נעלה יותר, וזהו יום של שמחה לנשמה – וכתוצאה מכך גם לכל יקיריה. אבל מאידך, כאן למטה אצל מי שנותרו בעולמנו הגשמי, יום השנה, היארצייט, מרענן את זיכרון הפטירה, דבר הגורם דווקא לתחושת עצבות. קצת כמו אוכל סיני, הכל ביום הזה חמוץ-מתוק.

מבולבלים?

במכתב מרגש ששלח הרבי לבני משפחה אחת לרגל יום השנה לפטירת הוריהם, הוא מצליח לפתור את הסתירה. לאמיתו של דבר, הסביר הרבי, 'יום השנה' לא אמור לגרום לתחושת עצבות במובנה הקלאסי, אלא לחשיבה רצינית - חשיבה של חשבון נפש: להתאים את החיים שלנו, של מי שנותר בעולם הגשמי, למהלך החיים של הנשמה בעולם הרוחני – כפי שהנשמה מתעלית מדי שנה בשמיים, עליה לאחר עליה כשהיא הולכת מחיל אל חיל, כך גם כל אלו הקשורים אליה ומתגעגעים אליה - קרובי המשפחה, החברים - צריכים להתקדם מחיל אל חיל בתורה, עבודה וגמילות חסדים. ליצור סנכרון. לא רק זאת, אלא כשאנחנו נפעל טוב פה למטה, זו הדרך הטובה ביותר להעניק לנפטרים את נחת הרוח הגדולה ביותר. או אז, מברכם הרבי, "אני מאחל לכם שזיכרון הוריכם, ז"ל, יחיה עמכם לאורך ימים ושנים טובות".

מדי שנה, לאורך שנים ארוכות, ארגנו צעירי־אגודת־חב"ד בכפר חב"ד חגיגת בר מצווה עבור עשרות נערים יתומי צה"ל, או "בני הגיבורים" כמו שהיטיב לכנותם הרבי, שדאג כי ביום המשמעותי בחייהם, שבו הם נכנסים לעול המצוות שלא בלוויית אביהם הקדוש, יהיו הנערים, שכבר ספגו מקרוב את כאב השכול, עטופים באהבת חסידים השמחים עימם כבני משפחה של ממש.

בסמוך לחגיגה, אליה הגיעו קברניטי המדינה לצד כל תושבי הכפר ובני משפחות החוגגים, הקדיש להם הרבי שיחת קודש מבית מדרשו בברוקלין. הוא דיבר על החגיגה ליתומים שאבותיהם נפלו על הגנת ארץ הקודש, ובה הם שומעים דברי עידוד וחיזוק, יחד עם העלאה על נס את הקורבן שהקריבו בכך שהאבא, הסבא או הדוד נפלו בעת ההגנה על הארץ והעם. השם יקום דמם.

במקביל, דווקא כאשר ילכו הנערים בדרכו המסורתית של עם ישראל, הם יגרמו נחת רוח מרבית לנשמות יקיריהם, הנמצאות בעולם האמת, ורואות מלמעלה כיצד צאצאיהם מתנהגים.

ביום הזה נמחה דמעה, נחבק את המשפחות השכולות, ולא נשכח לעשות גם משהו רוחני בשביל הנשמות הקדושות והטהורות שצופות בנו מגן-עדן, ומבקשות שהמחיר היקר שהן שילמו עבורנו – אף שלעולם לא יהיה מוצדק – יהיה כדאי.

המאמר פורסם במגזין 'נשמה'