בפרשת השבוע, פ' ראה, מדגישה התורה את איסור הדם: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים" (יב, כג-כד).

התורה מתירה לאכול את בשר הבהמה, אולם את הדם היא אוסרת בתכלית. ואין הפירוש שהתורה רואה בדמה של הבהמה דבר מאוס ובלתי מועיל – כי אדרבה: בעבודת הקרבנות שנעשתה בבית המקדש תפס הדם מקום חשוב מאוד. אולי אפילו המקום המרכזי ביותר. החלק החשוב ביותר בהקרבת כל קרבן הוא זריקת דמו על המזבח, זריקה זו של הדם על המזבח היא זו שמכפרת על העוונות ומהווה "נחת רוח" לקב"ה. מה שעושה את קרבן פסח לקרבן מקודש היא זה שחלק מדמו נשפך על המזבח, וגם בשיא המקודש ביותר במשך השנה – כאשר הכהן הגדול נכנס למקום המקודש ביותר, קודש הקדשים, ביום הקדוש ביותר, יום הכפורים – הרי מה עשה שם הכהן הגדול? במה עסק? הוא עסק בזריקה של דם הקרבנות במקומות המקודשים ביותר לעם היהודי.

אם כן, אדרבה: הדם נחשב לדבר בעל תוכן עמוק ומיוחד במינו. "הדם הוא הנפש", קובעת התורה. הדם הוא החיות, החמימות, של כל מי שרוח חיים בקרבו. הדם הוא ה'חשמל' המניע את כל מערכות הגוף, הוא הנותן חיות וחום בגוף. ולכן התורה אוסרת להשתמש בדם למטרות של חולין – ייעודו של הדם הוא להקרבה על המזבח, לה'. את החיות הפנימית, האנרגיה המרכזית, אסור להשקיע בכיוונים של חולין, אותם צריכים לשמור רק לקב"ה בלבד.

נכון שהאדם צריך לעסוק גם בענינים של חולין. אנו נמצאים בעולם הזה, ועלינו לעסוק בענינים גשמיים שונים כדי לשמור על בריאותנו ובטחוננו, ולדאוג לפרנסתנו. חלק גדול מהיום הולך לענינים חיצוניים, ולא רק לענינים קדושים כמו לימוד התורה וקיום המצוות. אבל זה צריך להיעשות בלית ברירה. לא להשקיע בזה את הדם, את החיות ומרכז האנרגיה. את הדם, החיות, החמימות וההתלהבות – צריכים לשמור אך ורק בשביל הקב"ה, ולא לנצל זאת למטרות חיצוניות. בענינים החיצוניים, עניני החולין, יש להשקיע רק את החלק החיצוני, החלק המעשי – אבל בלי 'דם', בלי חיות ובלי התלהבות יתירה.

ב.

אולם, למרות שהדם אסור הוא באכילה, דבר הרומז לכך שאסור לנצל את ה'דם' לענינים חיצוניים ועניני חולין – הרי שהדם מותר הוא בהנאה. שלא כמו חמץ בפסח, שהוא מושלל בתכלית, לא רק שאסור להשתמש בו לאכילה, אלא אסור גם ליהנות ממנו בצורות עקיפות – אסור לסחור בחמץ בפסח או להרוויח עליו בדרכים אחרות – ושלא כמו עבודה זרה, שגם היא אסורה בכל דרך של הנאה, ישירה או עקיפה, הרי שהדם כן מותר בהנאה.

חז"ל (פסחים כב, א) לומדים זאת מלשון התורה בפרשתנו: "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים". בשביל מה הוסיפה התורה ואמרה "על הארץ תשפכנו כמים"? מה לא מספיק במצוה ש"לא תאכלנו"? אלא, לומדים חז"ל מהוספה זו, שהתורה רוצה להדגיש כי למרות שהדם אסור באכילה, הרי שהוא מותר בהנאה. כשם שמותר להנות מהמים – כך מותר להנות מהדם. אסור לאכול אותו, אסור להכניס אותו לגוף, אבל מותר להשתמש בו בדרכים אחרות: אפשר להשתמש בו בזיבול האדמה, אפשר להשתמש בו על ידי נתינתו לבעלי חיים וכדומה.

ובעומק הענין אפשר לשאול: אם הדם הוא סמל של חיות והתלהבות, שאותם צריכים להקדיש רק לתורה ולמצוות, ולכן אסור להשתמש בו למטרות גשמיות, אסור לאכול אותו – מדוע מותר להשתמש בו בדרכים אחרות של הנאה עקיפה? אם באמת הדם – בענינים גשמיים – מושלל הוא, מדוע יהיה מותר בהנאה ובשימושים שונים?

נקודת הענין היא, שבמציאות שאנו חיים בה אי אפשר להתנזר כליל מה'דם', החיות וההתלהבות, גם בענינים גשמיים. אם נדכא כליל את החיות וההתלהבות בענינים הגשמיים, אנו עלולים להגיע למצב הפוך של אדישות גמורה, חידלון מוחלט. וגם זה כמובן לא טוב. לפי טבע האדם, הוא צריך לחום ודחיפה מינימלית שתדחוף אותו לפעולות, ואם לא יהיה לו את זה באופן מוחלט – הרי שהוא ייהפך לאדיש ומדוכא. לכן התירה התורה את הדם בהנאה, כסמל לכך שחמימות מסויימת בענינים הגשמיים כן יכולה להיות.

יותר מזה: כשאדם מדכא כליל את יצר החיים הטבעי, הגשמי, הרי שהוא עלול להגיע לתוצאות קשות גם בענינים של תורה ומצוות. כשאדם מתנתק מכל ענין של הרגשה וחום באופן מוחלט – הרי שהוא עלול להיעשות אדיש וחסר איכפתיות גם ביחס לענינים שבהם כן צריך איכפתיות וחום.

לכן קבעה התורה שמותר להשתמש בדם, אמנם לא לאכילה ממש – אבל להנאה כן. אלא שהתורה דורשת לעשות זאת במינימום האפשרי: מותר להשתמש בדם, אבל שזה יהיה באופן ש"על הארץ תשפכנו כמים", האדם צריך להרגיש שהוא משתמש ב'חום' הטבעי רק בלית ברירה, ומתייחס לכך כענין טפל וחסר חשיבות ש'שופכים' אותו על הארץ.

ולכן השוותה התורה את הדם למים: כשאדם שותה מים הוא אמנם נהנה, אבל זו הנאה מזערית מאוד. שלא כמו משקאות אחרים שיש בהם טעם טוב וההנאה בהם היא הנאה סוחפת שמביאה לרצון לשתות עוד ועוד – הרי את המים אדם שותה לא בגלל טעם מיוחד אלא פשוט כדי להרוות את צמאונו. וכך את ה'דם', את החום הטבעי הקיים באדם, עליו להשתמש בו במדה מזערית, ואמנם לא לדכא אותו לגמרי, אך להשאיר אותו בצורה מזערית בלבד, רק במדת ההכרח.

על פי "רשימות" חוברת קמד.