הייתי בן 14 באותו מוצאי שבת מבולבל של סוף ניסן תשנ״א. ביום חמישי שלפניו, כז׳ ניסן בערב, אחרי מעריב נשא הרבי דברים מפתיעים, נוראיים ומפחידים בחומרותם ובטון תואם. ביומנים כתבו אז ״קול גדול וחזק, והמחזה היה מאוים, מבהיל ומפחיד״.

במשא קצר של 11 דקות העביר הרבי את האחריות אל החסידים ואמר בכאב ״עשיתי כל שביכולתי, ומעתה אני מעביר הכל אליכם, עשו כל שביכלתכם להביא את המשיח תיכף ומיד ממש, שיהיה אורות של תוהו אבל בכלים של תיקון״.

באותו מוצאי שבת עמדו בכפר חב״ד מי שהיו אז מנהיגי עדת החסידים בארץ הקודש ונסעו דברים בזה אחר זה. אומרים שאנשים לא זוכרים מה אמרת להם אבל הם כן זוכרים מה נתת להם להרגיש, ובכן, אני לא זוכר מה בדיוק אמרו שם, אני אבל זוכר מה הרגשתי. הרגשתי שהם מבולבלים, שהם חסרי אונים, והם שידרו את זה בכל הוויתם. הם העבירו את החרדה והבלבול שלהם הלאה ואני זוכר את זה בכל הגוף שלי, יש רעד מלווה בחרדה מסויימת שעובר בי כשאני נזכר בזה.

• 

- אני מניח שבשלב זה כל מי שאינו חבדניק עובר הלאה, אולי זה טוב, לא יודע. כי ככה זה, אין לי דרך להסביר את מהות הקשר שבין רבי לחסיד למי שאינו כזה. אני קורא ושומע פה ושם טקסטים והרצאות על הנושא ותמיד תמיד יוצא בתחושה שהדובר או הכותב, נגעו רק ברובד שטחי למדי בכל הנוגע להתקשרות הזאת שבין חסיד לרבו. רק מבקש שתאמינו לי, שלא רק אני, כל חברי, כל חסידי חב״ד זוכרים את הרגעים הללו ככה. זהו רגע כזה שגם מי שלא החזיק מעצמו מי יודע מה ׳מקושר׳ (שזה פחות או יותר כולם), ידע בגוף שלו באותו רגע שהוא קשור ומחובר בכל נימי נפשו. הרעד הזה הזכיר ומזכיר לו עד היום, ככה פשוט. - 

היום, דומני שאנו מבינים כבר שהרבי ביקש מהחסידים שלו שיקחו אחריות, שיתבגרו קצת. העולם הולך קדימה, וככל שהוא מתקדם הקב״ה דואג שלעולם היהודי יהיה פחות ניהול ריכוזי ויותר ביזור סמכויות. אחד השלוחים הראשונים של חב״ד, מהמפורסמים שבהם, היה שואל את הרבי על כל צעד שעשה, במשך כעשר שנים מאז שיצא לשליחות שאל וקיבל מענה על כל צעד ושעל ממש. אבל אז ברגע אחד כשהיה אצל הרבי ביחידות אמר לו הרבי: ״עד מתי אשא אותך כמו ילד על הידיים, חשוב בחב״ד ותדע מה לעשות״. ומאז האיש חדל לשאול כל דבר קטן, הוא החל להשתמש בחכמה בינה ודעת שלו ולקח אחריות אישית על החלטותיו.

לשם העולם הולך, דומני שכבר אין היום שום קהילה בציבור היהודי שיש לה מנהיג שלוקח אחריות מלאה, גדולי העולם של כל המגזרים הסתלקו והשאירו לתלמידיהם להתבגר ולקחת אחריות על החלטותיהם. כן, באופן רוחני הם לא הפסיקו לעזור, ומי כמוני יודע וחי את זה יום יום ושעה שעה, אבל בגשם של העולם, בסופו של דבר כולנו נעשינו נושאי העול של היהדות.

כולנו זה אומר כל איש, אשה וילד שחי עלי אדמות, לכל אחד יש תפקיד ומטרה, לכל אחת יש יעד ושליחות. לא כולם יודעים זאת, לא תמיד אנחנו מוכנים לזה, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שיש לנו תפקיד, מטרה, שליחות ויעד להביא אור לעולם, לאדם, בגשם וברוח.

ברור לי למה זה היה מפחיד ומבלבל כל כך אז בכ"ח ניסן תשנ״א, כי הדבר שאנו הכי פוחדים ממנו זה לקחת אחריות. בפרט ש׳ידע איניש בנפשיה׳ כל אחד מכיר את עצמו טוב, ׳יודע צדיק נפש בהמתו׳ ואומר לעצמו, אם עלי מוטל לקדם את העולם צעד קדימה אז אנחנו נלך אחורה, וחבל. אבל זו לא האמת, האמת היא שאנחנו יכולים, אנחנו לא רק יכולים, אנחנו גם עושים את זה, כל יום, כל הזמן, עקב בצד אגודל, אבל צועדים קדימה.

חברים יקרים, כח׳ ניסן הוא היום בו הקריאה הזאת מקבל כח כל שנה מחדש. זה היום בו אנו מתבקשים להתבגר שוב, לגדול בשנה, להמשיך לשאת בעול ולעשות זאת מתוך שמחה, אמונה ובטחון שאנו זוכים בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו.

שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי