הרב אליהו שוויכא

כפר חב"ד, שבת קודש בצהריים. בית הכנסת המרכזי. הזמן כמו עומד מלכת ב'התוועדות', שמתקיימת מדי שבת בשבתו. במרכז השולחן המשפיע הרב שלום פלדמן ע"ה, לצד רבו של כפר חב"ד הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה. יחד עמם יושבים זקני היישוב, לצד צעירים ותלמידי ישיבה, ו'מתוועדים'.

קשה להגדיר מהי התוועדות. זו לא סעודה, אפילו שיש שם כיבוד. זה לא כינוס תורה, אפילו שנאמרים שם דברי תורה. זו לא דרשה, ולא סדר נגינה למרות שכל זה ישנו שם. התוועדות זו התוועדות. זמן לנפש. זמן שבו האדם מתעורר ומתחזק מ'משפיע' שמרצה שיחה מהרבי, סיפור בעל מסר, או אמרה חסידית.

בין לבין אומרים מעט 'לחיים' יחד, שרים יחד ואף טועמים דבר מה, כדי שגם ה'נפש הבהמית' תהיה רגועה ולא תפריע לנשמה.

זכיתי ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד. נוהג עשינו לנו, ללכת בזמן שבין התפילה לבין ההתוועדות בישיבה לבית הכנסת ולהאזין לזיכרונות המשפיע הרב שלום פלדמן. ביום-יום הוא היה מנהל את בית-הדפוס 'יד החמישה' בכפר חב"ד, שהוקם לזכר חמשת תלמידי 'בית-הספר למלאכה' והמדריך, הי"ד, שנהרגו בפיגוע טרור בשנת תשט"ז (1956).

הרב שלום היה 'בעל שמועה'. כלומר, אדם שמבין את מה שהוא רואה, זוכר את מה שחשוב לזכור בצורה מדוייקת ויודע להעביר את זיכרונותיו הלאה. הוא היה מסוגל לחזור פעמים רבות על אותו סיפור, ובכל פעם היה חוזר עליו עם אותן מילים ובאותה צורה.

היינו מחכים לו שיסיים את תפילתו, אותה נשא באריכות מתוקה, ולאחר התפילה היה מתיישב במקומו הקבוע, מקדש ומתחיל להתוועד. סיפורים רבים ונפלאים שמענו ממנו.

חץ ללא רעל

שבת אחת ר' שלום אמר לנו, הפעם אספר לכם סיפור קצת שונה:

"יושב כאן ר' יחזקאל. השבוע דיברתי איתו. לאחר מכן חשבתי אולי קצת פגעתי בו בכך שהערתי לו על דבר מסויים. התקשרתי שוב לדבר עמו והתנצלתי על כך. הוא אמר לי, שלום, לא נפגעתי. אמרתי לו – לא יכול להיות.

"אמר לי, שלום ראה. במלחמות העבר לא היו כלי נשק מתקדמים כמו היום. היו יורים חץ וקשת. החץ ברוב הפעמים לא היה הורג. בכדי שחץ יהרוג את האוייב, היה היורה צריך להיות צלף מומחה היכול לכוון למקום המדוייק. מה היו עושים? היו טובלים את החץ ברעל ויורים חץ מורעל. הרעל היה הורג, לא החץ.

"שלום, אתה אמנם יריתי לעברי חץ, הערת לי. אבל חשתי מיד שזה לא היה עם רעל, הערת לו מתוך אהבה, לכן לא נפגעתי".

ר' שלום סיפר את זה בכדי להדגיש את מעלת ר' יחזקאל. אבל כששמענו את הדברים, חשבתי על מעלתו של ר' שלום, שיודע להעיר לחברו מתוך אהבה ללא שום רגש של פגיעה חלילה.

התורה מצווה אותנו 'ואהבת לרעך כמוך'. כמו שאתה היית רוצה שיעירו לך, כך תעיר לחברך. לכן, כאשר אין ברירה ונדרש להעיר למישהו על דבר מסויים, יש לנתק מכך את כל הרגש האישי ולחשוב עליו כעליך, וכך להעיר לו.

גם בחינוך זה כך. כשמחנכים ילדים יש לחנך אותם באהבה. וכשהם עושים דבר שמכעיס אותנו כהורים, אסור לנו להעיר להם מתוך כעס. עלינו להמתין עד שהכעס ישכך, ואז, אם זה לא חשוב –  פשוט נשכח מהדבר ולא נעיר לילד, אבל אם זה אכן חשוב נעיר לו בצורה מושכלת והילד יקבל את דברינו, כי הוא יבין שאנחנו עושים זאת לא מתוך תסכול או פורקן עצבים אלא מתוך אהבה וחיבה.

תגביה את עצמך

שבת אחרת היינו בבית הכנסת. ר' שלום ישב, ומירכתי בית הכנסת נשמע אדם שצחק על חברו. ר' שלום הביט לעברו בעיניו הטובות ואמר "אספר לך סיפור":

"כשהרבי הרש"ב (רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש) היה ילד, הוא שיחק פעם עם אחיו הגדול ממנו, ר' זלמן אהרן, בחצר ביתם. אביהם, הרבי המהר"ש (רבי שמואל שניאורסון מליובאוויטש) ישב בצד ולמד תורה.

"ר' זלמן אהרן היה גדול מהרבי הרש"ב במספר השנים, אך היה נמוך קומה ממנו, וזה הפריע לו. לכן, במהלך המשחק הוא חפר מעט בחול ואמר לרבי הרש"ב לעמוד שם. הוא נעמד מולו ואמר לו: כעת אני יותר גבוה ממך.

"אביו המהר"ש ראה את המעשה, ואמר לבנו: 'אתה רוצה להיות גבוה ממנו? אין בעיה, קח כיסא ותהיה גבוה ממנו'".

והסביר ר' שלום: "כשאדם רוצה להגביה את עצמו ביחס לזולת הוא יכול לעשות זאת בשתי דרכים: דרך אחת להנמיך את הזולת, ואז ממילא המנמיך מרגיש בעצמו יותר גבוה. אבל זה לא שהוא נהיה יותר גבוה, פשוט השני נהיה יותר נמוך... ומה עשינו בכך?

"הדרך הטובה היא שהאדם יגביה את עצמו, ובכך באופן מידי הוא יהיה גבוה.

"אתה צחקת על חברך מכיוון שכעת אתה רוצה להרגיש גבוה יותר ונעלה ממנו. לא, אתה לא טוב ממנו. פשוט, אתה מסביר לעצמך שאולי חברך נחות ממך. אתה רוצה להרגיש גבוה? אתה רוצה שכולם יאזינו לך? אין בעיה. תכין שיחה תורנית טובה לחזרה, איזה סיפור טוב. תספר כדי שכולם יקשיבו וייהנו, ואתה תהיה גבוה באמת. אבל לרדת על הזולת? זה לא מתאים".

אימא צריכה לאכול

בגיליון הקודם כתבתי בטור זה על היציאה הגדולה של החסידים מרוסיה לאחר מלחמת העולם השנייה. ר' שלום עצמו היה בין אלו שיצאו משם.

פעם הוא תיאר בפנינו את השנים שקדמו ליציאה – שנות הרעב הגדול בזמן המלחמה. ואז הוא סיפר סיפור מכמיר לב:

"הייתה אמא אחת שהצליחה להשיג סוף סוף פרוסת לחם. בעלה נעלם מזמן בידי המשטרה החשאית, והיא גידלה לבד את ילדיה. קשה להשיג לחם לילדים, קשה עוד יותר לראות את הילדים משתוקקים ללחם.

"סוף סוף יש בידיה לחם. היא חתכה את הלחם לפרוסות שוות והביאה לכל ילד חתיכה. היא עצמה נכנסה לחדר, נעלה אותו, והתחילה לאכול את החתיכה שלה.

אבל אין הקומץ משביע. הילדים החלו לדפוק על הדלת. אמא, תביאי לנו עוד מהלחם. האמא בתגובה אמרה להם: הניחו לי, אם לא אוכל את זה, לא תהיה לכם אמא...".

ואמר ר' שלום: "חבר'ה, צריכים ללמוד תורה לעצמנו בעצמנו. בכדי שתהיה אמא – בכדי שנהיה בני אדם. אם לא נלמד לא נהיה. לפעמים אנחנו לומדים בשביל להכין שיעור ולהעביר דברי תורה לזולת, אבל זה לא מספיק כלל, יש ללמוד גם אישית בשביל עצמנו, רק כך תהיה אמא – רק כך תוכל להעניק לזולת.

ללא שטרות מזויפים

היינו מאזינים בשקיקה לדבריו של ר' שלום. הרבה מהדברים שהוא אמר איני זוכר. אבל דווקא דברים אנושיים וקטנים אלו נחקקו בליבי, מפני שדברים קטנים מרכיבים דמות גדולה.

התקשרותו לרבי הייתה מופלאה. זיכרונותיו משנות שהותו בחצר הרבי היו 'חיים' אצלו כאילו התרחשו עכשיו, והוא היה מתארם ברגש רב.

תענוג היה להאזין לדבריו, דווקא בגלל שהרגשנו באמת שמאפיינת אותם. הוא לא היה אומר דבר אם לא היה מזדהה עמו במאה אחוזים. דבריו היו מדודים, ופעמים רבות שמענו מפיו את הסיפור הבא:

"כשהייתי בחור צעיר ולמדתי בבית מדרשו של הרבי '770', חברי ר' יעקב יצחק קדנר ע"ה לקח אותי עמו בליל שישי לביתו של ה'משפיע' ר' שלום מרוזוב. השעה הייתה 1 וחצי בלילה, דפקנו בביתו הוא פתח את הדלת בהפתעה. תפסנו אותו 'על חם' יושב ולומד שולחן ערוך חושן משפט.

"מה אתם רוצים?", שאל אותנו. השבנו בגמגום: "רוצים להתוועד".

ר' שלום מרוזוב ענה: "דעו לכם, שהתוועדות איננה דבר פשוט. התוועדות דורשת הכנה. יש לאחוז ב'מצב' של התוועדות בכדי להתוועד, ואני כעת לא אוחז בזה".

כשהוא ראה שאנחנו מתעקשים, הוא המשיך: "נניח שאתם מבקשים ממני 100 דולר בהלוואה, אבל אני מסרב לתת לכם. אתם מפצירים בי עוד ועוד. אם אכן יש ברשותי את הסכום, יש סיבה לבקש. אבל אם אין לי, מה טעם לבקש שוב ושוב? אתם רוצים 100 דולר מזוייפים – לא אצלי!

"כלומר, מאחר ואינני ב'מצב' של התוועדות, מה יעזור שתלחצו עליי? אם רצונכם שאזייף – זה לא תמצאו אצלי".

ר' שלום עצמו קיים את זה ב'הידור'. הוא היה מתוועד מתוך נקודת אמת פנימית שבערה בו. כשדיבר על מידות טובות, על הגבהה עצמית, על לימוד תורה אישי – זה אכן תפס. 'שטר מזוייף'? – לא אצלו.

הטור פורסם במגזין 'נשמה' של צא"ח