7 שנים לפטירתו: התוועדות מרוממת עם ר` שלום פלדמן ע"ה

שבע שנים יחלפו היום מאז פטירתו של החסיד ר' שלום פלדמן ע"ה מכפר חב"ד, שנפטר בכ"ז ניסן תשע"ה • ר' שלום זכור לרבים מהתוועדויותיו מלאות הרגש החסידי, שהיו מלאות בלחלוחית ובתוכן אמיתי • COL מגיש תמליל מהתוועדות חסידית מרתקת של ר' שלום ע"ה

תמליל מהתוועדות חסידית מרתקת, עם המשפיע הרה"ח ר' שולם פלדמן ע"ה, לרגל יום היארצייט - כ"ז בניסן

מיר האבן דעם רבי'ן!

ההתוועדות היום היא לרגל ראש חודש כסלו, היום בו יצא הרבי לראשונה מחדרו לאחר האירוע הבריאותי שהתרחש בשמיני־עצרת תשל"ח.

מהו תוכנו של היום? "מיר האבן דעם רבין!" [יש לנו את הרבי]. אני זוכר את תשובתו הנרגשת של אחד מזקני החסידים, ר' חיים זלמן קוזלינר, לשאלתי מהו י"ב תמוז. "וואס איז י"ב תמוז? וואס איז "אנכי הוי' אלקיך״?" [מהו י"ב תמוז? מהו "אנכי הוי' אלקיך״?], כשכוונתו הייתה שישנם עניינים כאלו שאינם זקוקים להסברים. כשם שמעבר לתוכן הפרטי של כל המצוות, ישנו העצם - "אנוכי הוי' אלקיך", בו אין מקום וצורך בכלל להסברים. זוהי מהותו של י"ב תמוז - "מיר האבן דעם רבין!".

אולם, בנוסף לכך שתודה לא־ל זכינו ויש לנו את הרבי, נשאלת השאלה במה אנו קשורים אליו?

לילות ספורים אחר שבאתי ל770 לראשונה, התקיימה התוועדות בחדר הנהלת הישיבה. ישבו שם ר' דוד רסקין והתמימים ר' זעליג כצמן, ר' בערל שם־ טוב ואנוכי. ר' בערל לקח הרבה "לחיים", ואז ראיתי מהו מחונך חסידי... בכל פעם שהוא אמר "לחיים" היה מאחל "דער רבי זאל זיין געזונט", ומעבר לזה הוא לא איחל כלום. לאחר הרבה זמן ואמירת "לחיים" התעורר ר' זעליג וטען שעליו לשנות את נוסח הברכה, ובמקום לומר שהרבי יהיה בריא, צריך לומר "מיר זאל'ן אים נישט מאכן קראנק!" [שלא נעשה את הרבי חולה חס־ושלום].

באחת ההתוועדויות הרבי הרש"ב הזכיר כמה פעמים את הפתגם ש"מ'דארף זיך בעטן דעם רבין" - שאחרי מאה ועשרים, כשמגיעים למעלה, החסיד צריך לבקש להיות ליד הרבי. כמובן שבקהל נעשה רוממות־הרוח למשמע הדברים, שיזכו לשהות על יד הרבי. בהמשך ההתוועדות, ר' יעקב לנדא שאל את הרבי הרש"ב, מה יקרה כשישאלו האם שמענו וקיימנו את רצונו של הרבי? הרבי ענה לו בחיוך, "נו... מה אתה חושב, באמת צריך לשמוע ולקיים". מובן שרוממות־הרוח כבר לא נשארה כפי שהיתה לפני־כן. כאשר הרבי ראה זאת הוא אמר שמאחר ושמענו ולמדנו יחד מאמר חסידות יש את הענין של "מ'דארף זיך בעטען דעם רבין".

אנו יודעים שיש לנו רבי גדול, אבל עלינו לעשות משהו, להתמסר! ר' מענדל פוטרפאס היה נוהג בכל יום שישי אחרי הצהריים לצאת למבצע תפילין. בשנותיו האחרונות היציאה עלתה לו בקושי רב; ההליכה, הכניסה לאוטו, היציאה מהאוטו. ר' מענדל חש בפקחותו שהוא הפך קצת להיות עלינו לנטל.״ פעם אחת הוא מנה בפניי שתי סיבות לכך שהוא טורח כה רבות: ראשית, בזמן היותו במאסרים ובגלויות מעבר להרי החושך, היו זמנים שבהם לא היו לו תפילין, וכעת הוא מבצע 'תיקון' על אותם הימים, על־ ידי שהוא מניח תפילין ליהודים נוספים. אגב - הוא הוסיף ואמר לי, בפשיטות - שלפעמים התפילות שם, ללא טלית וללא תפילין, ללא בית כנסת או מניין, היו טובות יותר מהתפילות כעת... סיבה נוספת - והיא נוגעת במיוחד לעניינו - אני רוצה לעשות דבר שאהיה בטוח שאני מקושר לרבי. אחרת "(באידיש) במה אני מחותן כאן?"

אך כשאני מקיים תקנה ובקשה של הרבי, אני מרגיש שאני עושה משהו. בשביל זה שווה לטרוח.

ניתן לטעות ולחשוב שדורשים מאתנו דברים שהם מעבר ליכולות ולכוחות שיש לנו. אך האמת היא, שהדרישות הם רק בהתאם לכוחות ולא מעבר. פעם אחת, בצהריי שמחת־תורה אחרי הקפות ותפלת 'מנחה', הלכתי יחד עם עוד בחורים להתוועדות של ר' שלמה חיים, בבית של בתו. הבחורים חיפשו דבר־מה לאכול. למורת־רוחה של בעלת הבית לא היה בידה לספק אוכל לכל הבחורים. היה ניכר עליה שהיא מוטרדת מכך נורא. היא קטטה את רגליה בין השכנים להביא 'מזונות' להתוועדות. כאשר אביה ראה את דאגתה, הוא אמר לה בשקט "גיב אוועק וואס דו האסט [תני מה שיש לך], און וואס דו האסט נישט, בעט מען בא דיר נישט [ומה שאין לך, לא דורשים ממך ולא מבקשים ממך], און זיי נישט צו טראגן [אל תהיי טרודה ואל תהיי מבוהלת]".

זו הדרישה מאתנו, לתת את כל מה שיש לנו! זו הדרך להיות קשורים אל הרבי.

מ׳דארף קענען דעם רבי'ן אקוראט

ישנה רשימה נפלאה מהרבי הריי"צ, בה הוא מתאר באריכות ובשפה נפלאה סיפור שארע לו עם אביו, מומלץ מאד לקרוא את הרשימה במלואה. דרך אגב, כדאי מאד - גם חובה וגם געשמאק - לקרוא בזמנים הפנויים את הרשימות של הרביים, במכתבים, בשיחות ובפרט ב"תורת שלום" ומשיחות הרבי הריי"צ.

ברשימה זו כותב הרבי הריי"צ שאביו אמר לו שהיו שלושה - הבעל־שם־טוב, המגיד ממעזריטש והאדמו"ר הזקן. החילוק ביניהם, אמר, שאצל הבעל־שם־טוב ההתקשרות היתה בכך שמקיימים את רצונו - קירוב יהודים פשוטים ואהבת ישראל; אצל ה'מגיד' ההתקשרות היתה רק אם היו נוסעים אליו, לראות אותו וללמוד מדרכיו; אבל אצל אדמו"ר הזקן כל זה לא הספיק, היו מוכרחים להבין אותו. מי שהבין אותו השתנה לחלוטין. את הרבי צריכים להבין!

בב' ניסן תש"ט, הלכנו לביתו של ר' זלמן משה היצחקי ברמת־גן, להתוועד עמו. הוא נכנס להתוועדות עם 'ביכעל' חסידות; אגב, הוא החזיק את ה'ביכעל' בידיו משל היה זה תינוק קטן, ונשק אותו בבכיות. שמעתי מחסידים שפעמים רבות היו רואים אותו אוחז ספר 'תניא' ומנשקו מכל צדדיו...

ההליכה היתה קשה עליו מאד, הוא כבר היה זקן וחלוש מאד. לעולם לא אשכח את הציור ההוא, כיצד הוא התיישב, ה'ביכעל' בידו, ניגון חסידי על שפתיו, והדמעות זלגו על לחייו ללא הפוגה. הוא אמר-תבע "מען דארף קענען דעם רבי'ן אקוראט" [צריכים להכיר את הרבי בדיוק]. ה'ביכעל' חסידות היה כל חייו, הרבי היה כל מהותו, במחשבתו הוא עסוק באותו הזמן רק בכך שעלינו להכיר את הרבי בדיוק!

מה הכוונה להכיר את הרבי, האם יש מישהו שחושב שבכוחו להכיר את עצם מהותו של הרבי? לא ולא. הכוונה היא להכיר את מה שנותנים לנו להכיר, את הגילויים. כמוסבר בחסידות שעל האדם להדבק ולהכיר את האמת האלקית, דלכאורה כיצד שייך להכיר את האלקות, הלא "לית מחשבה תפיסה ביה"?! והביאור בזה - מוסבר בחסידות - שעל האדם להכיר בגילויים שבאים ממנו, גדלות הבריאה, בזה מחשבה תפיסא. כך הוא הדבר גם אצל צדיקים.

לכל־לראש עלינו לדעת בדיוק מה רוצים מאתנו, ורק אז אפשר להתחיל. אך אם לא יודעים...

לחיים, שנתחיל להכיר את הרבי, זו ברכה חסידית.

"לערנען נגלה, חסידות
און הויבט זיך אן אין עבודת התפלה"

מצבם הרוחני של הבחורים נגע לרבי ביותר. פעם הרבי אף התבטא שמצב הבחורים בישיבה נוגע לו יותר מהגזירה האיומה של "מיהו יהודי". וודאי שאין צורך לתאר עד כמה נגע לרבי כל הענין של גזירת "מיהו יהודי", ולמרות זאת מצבם של התמימים נוגע עוד יותר.

על הבחורים לדעת שהתביעה העיקרית מהם אינה דומה לתביעה מהאברכים. אצל האחרונים עיקר העבודה היא להתעסק בשליחות ובמבצעים. הרבי אמר פעם לר' מאיר פרידמן - על שאלתו מה עליו לעשות בכדי להיות שייך לרבי - "מיין עניין איז ופרצת".

אבל מהבחורים הדרישות הם שונות. כמובן שבחור צריך לעסוק ב'מבצעים' ובכל השטורעם, אך כעת לא זהו עיקר ענינו. ר' אפרים וואלף סיפר לי שבנו ר' נותקע, בהיותו בחור היה נוהג לפעמים לצאת בהחבא באמצע הסדר ל'מבצע תפילין'. הנהגתו זו לא מצאה־חן בעיני הרבי, והוא אמר לו על־כך שהוא לא ראה אף־פעם שבעל עסק יסגור את העסק וילך להניח תפילין. העסק של בחור בישיבה הוא לימוד התורה ושמירת זמני הלימוד.

אל תחששו שלימוד 'נגלה' זה כביכול לא רבי, זה כן רבי - פעם שמעתי את הרבי מתבטא בכאב "למה אין אצלנו אחד שיהיה אפשר להתחיל אתו - להתגאות ממנו". ואדרבה, מאחר ואנחנו חסידים שכל רצוננו הוא לקיים את רצונו הפנימי

של הרבי, ממילא כאשר בחור לומד, שומר את הסדרים, מתפלל ומקיים את כל מה שמוטל עליו בתור 'תמים' בזה היא ה'התקשרות' שלו אל הרבי.

ר' שלום מתוועד בחתונה משפחתית

אספר לכם על מאורע שארע בא' מהשנים הראשונות, אז הרבי מנה באוזננו מהם דרישותיו מהבחורים ובמה היא הדרך שלהם להשתייך אליו: היה אז מקרה שבעקבותיו הרבי הוריד את הנשיאות מהישיבה. כמה בחורים, שכאבו מאוד על מה שהיה, נכנסו לחדרו של ר' שמואל לויטין, ובעודו אוחז בתפלתו התחצפו אליו קשות. זמן קצר לאחר־מכן קרא המזכיר, הרב חדקוב, לכל התמימים שהשתתפו ב'מחאה' והורה להם להכנס לחדרו הק' של הרבי. הבחורים נבהלו מאוד לנפשם. חלקם עוד היו לפני טבילה במקווה (כמובן שתיכף רצו ל'מקווה')... הרבי דיבר בכאב גדול, ואמר: הייתכן לדבר כך? הלא עוד טרם נולדתם, הוא כבר זכה - הרי שמואל לויטין - לשמוע חסידות מאדמו"ר הרש"ב. הרבי חזר על כך כמה פעמים. הרבי הצביע על נייר המכתבים של הישיבה, והתבטא שאין זה משנה השורה (כלומר, אם מופיע על נייר המכתבים הרשמי שהרבי הוא נשיא הישיבה). ר' יואל כהן, שהיה כבר בהנהלת הישיבה אזר אומץ רב ואמר: הבחורים רוצים ישיבה של הרבי. הרבי ענה: אם אתם רוצים שייכות אליי - תלמדו נגלה, תלמדו חסידות, ותתחילו להתעסק בעבודת התפילה. ומה נוגעת לכם הפוליטיקה שלי? - פוליטיקה היא עומק הרע! בהמשך הדברים התייחס הרבי לדבריו של ר' יואל: ועוד יש כאן מישהו המלמד עליהם זכות. הרי עוד מעט הם יתחתנו, ומה יהיה מונח להם בראש? לקנות furniture [רהיטים].

עניינו של בחור, אם־כן הוא - ללמוד נגלה, ללמוד חסידות ולהתחיל לעסוק בעבודת התפלה.

ניטא קיין וועלט

מהי חסידות? אחדות הוי'. מרגלא בפומיה דר' איצ'ה דער מתמיד (בעודו מתהלך אנה ואנה לפני התפילה): אויב ער איז דא, בין איך דאך נישטא - דארפן זיך קילן די פיאטעס. [אם הוא פה, הרי אני אינני פה - אז צריכים להצטמרר עקבי הרגליים]. כלומר שבאם הקדוש־ ברוך־הוא ישנו - אזי אני אינני מציאות. ידיעה זו צריכה לחדור עד הסוף, עד העקביים ממש. כי אם אני מרגיש את עצמי, ויש דברים שאני רוצה ויש דברים שאינני רוצה, אזי אני קיים, זה סותר לאמת האמיתית שהוא ישנו.

ר' דוד רסקין היה מתוועד בכל שנה ב'שביעי של פסח', התוועדויות היו מיוחדות במינם, אפילו הרב חדקוב היה יורד לראות את ר' דוד... באחת ההתוועדויות הללו ר' דוד דיבר בזעם על קבוצת בחורים שנגשה אליו כמה ימים לפני־זה והתלוננה על כך שאין כריות במיטות של הישיבה. ר' דוד ממש צעק "תלמיד מגיע ללמוד אצל הרבי, בתומכי־תמימים, במה הוא מונח?!", היה מונח אצלו בפשטות שעל־יד הרבי "ניטא קיין וועלט"!

ישנו מאמר בלקוטי תורה, ד"ה "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה". במאמר מובא מדרש שמסביר ש"פרה זו מצרים", כמו שכתוב "עגלה יפה־פיה מצרים". המהות של מצרים מצויר כעגלה יפיפייה, המסמלת את החיים הטבעיים. היינו, שהמהות של המצרים היא הטבעיות, הם לא חקרו ולא דרשו את האור האלקי. אלו הם חיים בהמתיים, בלי דעת. העבודה היא לקחת את העגלה היפיפייה ולהביא למשה, "ויקחו אליך", שעניינו הוא בחינת ה'דעת', להפוך את החיים הטבעיים שהם יהיו אליך, עם דעת. הדעת מסמל את ההתגברות של הנפש הרוחנית, שהאדם חוקר ודורש את האור האלקי. לאחר מכן, אדמו"ר הזקן מסביר על־פי פנימיות הענינים את מאמר רז"ל "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". אמונתם היתה בכך שהעולם הוא כלא חשיב לגבי הבורא, שהכל בטל לגביו. הם הכירו בכך שמאחר וישנו מציאות של הבורא, הוא באין ערוך לנבראים. אין הכוונה שהנברא הוא מהות שמבטלת עצמה למהות אחרת, אלא הוא באמת לא כלום. יוצא אם־כן, שהעולם הוא אפס. זהו הביאור במאמר חז"ל שבכח האמונה נגאלו אבותינו ממצרים - האמונה שכל העולם הוא אפס, היא שנתנה להם את הכח להשתחרר ולהיגאל מההרגלים ומהחיים הטבעיים.

תחילת הדרך להרגיש קצת את הענין היא בלימוד והבנת חסידות. בכדי להבין חסידות צריכים קצת להתייגע, לחשוב על הדברים גם אחרי הסדר, להתעסק בעניין. אי־אפשר לצאת ידי חובה רק בצורה שטחית, באותה מידה שבלתי אפשרי ללמוד שולחן־ערוך בלי להבין, שאז הוא עדיין לא יודע מה הקדוש־ ברוך־הוא רוצה ממנו לעשות. כך הדבר גם בלימוד חסידות, צריכים להבין מה רוצים מאתנו.

אין הכוונה, שתיכף לאחר ההתבוננות האדם כבר יהיה שייך לרוחניות. אך הוא מכיר באמת. מאחר שהוא מבין בהחלטיות שהמציאות היא איננה מציאות, אזי הוא מפקיר את עצמו, את כספו, את מחשבותיו ואת כל עניני העולם.

עבודת התפלה

בשנת תשי"ז הגיע ר' ניסן נמנוב אל הרבי לחודש 'תשרי'. לילה אחד ר' יואל כהן הזמין אותו אל ביתו. בין הדברים ר' יואל בקש ממנו שיאמר איזה "ווארט". פניו של ר' ניסן האדימו מעט, ואמר שהרבי הרש"ב אומר שהיצר־הרע כבר הסכים ללמוד 'נגלה', ואפילו ללימוד 'חסידות', אבל על עבודת התפלה הוא לא מסכים בשום־אופן. ולמה? כי בזה דורכים עליו, בזה מכאיבים לו.

עבודת התפלה הוא עניין עדין ועמוק ויש בו דרגות רבות עד אין־סוף. הרבי הרש"ב כותב שמועטים מן המועטים הם השייכים להתבוננות ולתפלה אמיתית, שפירושה התבוננות לא רק בלבושי השכל אלא בעצם הענין ממש, ובלשון החסידות להרגיש את האור האלקי שישנו בתוך השכל.

ר' לייזר גורביץ' אמר לי, שהוספת חמש דקות בתפילה, זה כבר בגדר של אריכות התפלה - אם תחשבו על זה תבינו שזה כל־כך אמיתי ונכון. - לא צריך בשביל זה דרגות גבוהות, פשוט להתפלל מתוך הסידור כמו שהרבי דורש, ולהיות מונח רק בתפילה. מישהו שואל, מישהו מדבר, אבל אתה כעת מתפלל.

עניין נוסף חשוב הוא "לחשוב חסידות" לפני התפילה, עם הטלית ותפילין. המחשבה לא מוכרחת להיות זמן רב, אפילו רק כמה דקות; לא חשוב שיהיה בעמקות מיוחדת, אלא פשוט לחשוב על תוכן הדברים הנלמדים.

לעבדך באמת

'עבודה פנימית' - דרישה יסודית ועיקרית היא בחסידות. עוברת היא כחוט־השני בכל מהות האדם ובכל פרטי עבודת ה'.

לעולם לא אשכח את פניו הק' של הרבי בהתוועדות חג הסוכות תשי"ז. ראיתי את פניו הק' פעמים רבות, ותמיד אור רוחני נסוך על פניו. אבל אז היה משהו לא נורמלי - לא היה צריך להיות רוחני בכדי לראות את זה. הרבי סימן לנגן ניגון שלפני המאמר, לאחריו פתח באמירת מאמר דא״ח "וטהר לבנו לעבדך באמת״. הרבי שאל בבכיות עצומות - זה היה מחזה מבהיל ממש - כיצד שייך לבקש שעבודת הלב תהיה באמת? ניחא בנוגע למעשה ניתן לבקש שיהיה באמת, שהלא ייתכן שהמעשה ייעשה שלא באמת. אך כיצד תיתכן עבודה שבלב לא באמת? הלא אם אין זה באמת, אזי זה לא עבודת הלב - זה כלום!...

פירושה של 'עבודה פנימית' היא שהדברים באים להתאמתות מוחלטת, ללא שקר. התוועדות היא שעת מבחן, האם הלימוד והעבודה היא באמת. חסידים היו אומרים, שיש נקודה בגב שהאדם לא יכול לגעת בה, והוא מוכרח למישהו מבחוץ. זה העניין של 'התוועדות' - שיושבים יחד, ואז ניתן לדעת האם העבודה היא אמיתית.

אספר לכם סיפור שהיה בלילה חורפי ב770. היה זה ליל שישי, לערך בשעה 1. ניגש אלי חבר והפציר בי להצטרף אליו ללכת לביתו של ר' שלום מרוזוב (בנו של ר' חוני) ולבקש ממנו שיתוועד אתנו. היה זה בתוך השנה הראשונה לנישואיו, הגברת עסקה בהכנות לשבת. אותו ראינו יושב בפינת־האוכל ולומד מתוך ספר גדול, היה זה "שולחן־ערוך" חושן משפט (תארו לעצמכם, אמצע הלילה, יושב יהודי ולומד בעיון שולחן־ערוך חושן משפט...). לתמיהתו של ר' שלום לפשר בואנו הסביר חברי שברצוננו להתוועד. אמר ר' שלום: מ'דארף וויסן אז פארבריינגען איז נישט קיין פשוט'ע זאך. א פארבריינגען דארף האבן א הכנה. פארבריינגען - דארף מען האלטן דערביי, און איך האלט ניט דערביי [יש לדעת שהתוועדות אינה דבר פשוט. התוועדות דורשת הכנה. התוועדות - יש 'לאחוז' בזה ואני אינני אוחז בזה]. כשראה שאיננו נרתעים, ואנו מנסים להתעקש ולחזור ולבקש פארבריינגען, המשיל ר' שלום משל. נניח שאתה מבקש ממני הלוואה בסך מאה דולר, אולם אני מסרב לתת. ובכן, אתה מנסה לשכנע אותי וללחוץ עליי שאתרצה ואתן לך את ההלוואה. אם אכן יש בידי הסכום שביקשת, יש מקום לבקשות ולשכנועים; אך אני - אין לי את המאה דולר! אלא מה? - סיים ר' שלום - א פאלשער הונדערטער? נישט ביי מיר! [שטר מזויף? לא אצלי!]

ר' שלום בביקורו האחרון ב-770. תשס"ז

גם עבודת ה'התקשרות' צריכה להיעשות באמת. פעם אחת נסענו בחג הסוכות - על-פי דרישת הרבי - לאיזו עיירה לשמח יהודים. אתנו ברכב היה ר' מענדל מרוזוב, אחיו של ר' שלום הנ"ל. הוא סיפר סיפורים טובים ומעניינים. אחד מהדברים שהוא אמר, שבהיותו נער בישיבה הוא היה שרוי בדילמה קשה. מחד, הבחורים טענו שאביו אינו מקושר, ובהתאם לכך ניתן אפילו לכנותו "שוואנץ"... אך מאידך, הוא נמשך לאביו כמו מגנט. פתרון לבעיה הוא קיבל בהתוועדות מיוחדת של אביו. ר' חוני אמר הרבה "לחיים", ואמר: וואס ווילן זיי פון מיר? איך האב זיך גענומען צו זיין חסידות און עס גייט ביי מיר נישט... [מה רוצים הם ממני? התמסרתי לחסידות שלו וזה 'לא הולך' לי...]. או אז הבנתי, אמר ר' מענדל מרוזוב, שההתקשרות של אבא קשורה בהתמסרות ללימוד חסידות וכו', דבר שלא שמעתי מכל הצעירים ה'מקושרים'.

בהתוועדות הראשונה שר' שלמה חיים התוועד אחרי יו"ד שבט תש"י, המשתתפים התחילו לומר 'לחיים'. ר' שלמה חיים פרץ בבכי, ואמר שהם לא מבינים מהי אמירת 'לחיים' ולכן קל להם לומר, אבל אמירת 'לחיים' קשורה עם הרבי...

בכדי להיות 'פנימיים' צריך לעבוד, שום־דבר לא בא ללא יגיעה. באחד מנאומיו, הרב בא־גד (ראש ישיבת "נחלים") אמר כך: תהליך ההתפתחות של האדם הוא לא פשוט. תחילה הוא רק יודע לאכול. לאחר מכן נפתחים האוזניים והעיניים, לאחר מכן מתחיל לזחול ואחר־כך ללכת וכן הלאה... אבל אצל החיות, ההתפתחות שלהם היא בזריזות באין־ערוך. והוא שאל, האם מישהו מעדיף להיות בהמה, ובכך לחסוך את כל הבעיות והמאמצים שבדרך? כמובן, שאף־אחד לא מעוניין בבחירה כזו.

הקדוש־ברוך־הוא ברא את הבריאה שתתנהל על־פי סדר מסויים, גם אם איננו מבינים מדוע דווקא כך ולא אחרת. כל העבודה היא לבוא לידי הכרה שהחיצוניות היא אפס, והפנימיות זה מהות.

האחריות מוטלת עלינו!

עברו כבר כמה שנים מג' תמוז, נשארנו לבד. זה לא צחוק. כל אחד מאתנו צריך לחשוב קצת מה האחריות שלו בעניין. האחריות שלך היא למסור את עצמך. אם אנחנו נתעורר ונתחיל לחיות, נזכר לסוף - מה שהרבי כל־כך זעק - על ביאת המשיח במהרה בימינו אמן! זכרו, הדיבורים של הרבי זה לא צחוק.

הרבי בא להוציא את עם ישראל מהגלות ומהצרות. האשמה היא עלינו, למדנו חסידות ולא מביאים זאת לחיי היום־יום שלנו, מעכבים בעדו...

ישנו פתגם ששמעתי מהרבי כמה פעמים שאם יהודי אחד יעשה מה שהקדוש־ברוך־הוא רוצה - אזי יבוא המשיח. יש לי שאלה, קלאץ קשיא, מה עם כל הצדיקים בכל הדורות? רשב"י לא היה כמו שצריך, אדמו"ר הזקן?! התירוץ הוא, ולא תירוץ סתם, אלא זו האמת. דורשים דווקא מאתנו, אנשים עם גוף ובשר, עם נפש הבהמית וכל הבעיות, לא מאנשים צדיקים שהם גילויי אלקות מיוחדים.

צריכים לקחת בחשבון את מה שרוצים מאתנו - שנתמסר, שלא נחשוב אודות עצמנו. ה' יעזור, שנהיה קצת שייכים וקשורים לענינים. שכאשר נתעורר באמצע הלילה - המחשבה תהיה על הרבי, כי זה כל החיים שלנו!!

לחיים, ה' יעזור שהרבי יחזור, מספיק ההעלם וההסתר!

התמליל נכתב על ידי 'ועד תלמידי התמימים'