החל מהערב, בכ"ו בניסן, מציינים בישראל את "יום השואה"

במהלך התוועדות פורים תשט"ז הסביר הרבי מהי הסיבה שלא קבעו תענית וקינות על השואה.

להלן דברי הרבי:

א. אחת הקושיות העיקריות היא:

מהו הטעם שבנוגע לכל הגזירות ושמדות שהיו בדורות הראשונים, עושים רעש ("אַזאַ טומל") ע"י קביעת תעניות וקינות וכו' וכו', ואילו בנוגע להגזירות שהיו בדור האחרון, רח"ל, שבכמות היו במספר גדול יותר שלא בערך, והיו גם באופן של יסורים מבהילים שלא היו כמותם בדורות הראשונים – לא קבעו תענית מיוחד וקינות מיוחדות?

וכיון שהתורה מבהירה אפילו "מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" – היו צריכים למצוא בתורה נתינת מקום לקבוע ענינים גם על הגזירות כו' שהיו בדור האחרון.

ב. קושיא זו – בנוסח אחר – מצינו במאמר של אדמו"ר הזקן בתורה אור:

מבואר שם הידוע שכללות עבודת האדם בעולם היא לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו למטה, שהם במספר רפ"ח ניצוצין, "וכשיוגמרו הבירורים יבוא משיח". ואיתא בספרים שבמשך מאתיים ועשר שנים של גלות מצרים נתברר מספר גדול של ניצוצים – ר"ב ניצוצים, כמרומז במ"ש "וגם ערב רב עלה אתם", ונשאר לברר רק פ"ו ניצוצים.

וא"כ נשאלת השאלה: כיון שבמשך מאתיים ועשר שנים של גלות מצרים, הספיקו בני ישראל לברר ר"ב ניצוצים, בהיותם במספר ששים ריבוא – הרי לפי חשבון זה, בודאי שבמשך זמן הגלות שנתארך כו"כ מאות שנים, ובני ישראל הם במספר גדול מששים ריבוא כמה פעמים ככה, היו צריכים מזמן לסיים את בירור הניצוצות, ובמילא היתה צריכה להיות כבר הגאולה האמיתית והשלימה. ומהי הסיבה שלא מצליחים להשלים ולסיים את בירור פ"ו הניצוצים הנשארים?!

ומבאר על זה אדמו"ר הזקן, שכשם שבכל ענין ישנו כלל שכולל בעצמו כו"כ פרטים, כן הוא גם בענין הניצוצות, שהמספר רפ"ח הוא מספר הניצוצות הכלליים, שבירידתן למטה "נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות",

ובהתאם לכך יש גם חילוק בעבודה דבירור הניצוצות ע"י בני ישראל – שנשמות גדולות וכלליות, יכולה כל נשמה לברר ניצוץ כללי (קודם שנחלק לריבוי פרטים), משא"כ כאשר נתמעטו הדורות ונתמעטו הנשמות, אזי בירור ניצוץ כללי הוא שלא לפי כחה ואפילו שלא לפי ערכה של נשמה אחת פרטית, שבכחה וביכלתה לברר רק פרט אחד מריבוי הפרטים שנתחלקו ונתפרדו מניצוץ אחד כללי.

ולכן: בזמן גלות מצרים שאז היו בני ישראל במספר ששים ריבוא – הנה ששים ריבוא נשמות אלו היו נשמות כלליות (כמבואר בתניא ש"ששים ריבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות וכו'"), ולפי גדלם הי' בכחם לברר ר"ב ניצוצות כלליות; ולאחרי כן, כאשר נתמעטו הדורות ונתמעטו הנשמות, אזי נתחלקו ונתפרדו פ"ו הניצוצות הנשארים לאלפים ורבבות וריבוא רבבות ניצוצות, כדי שיהי' בכחם של הנשמות הפרטיות (ופרט דפרט כו') לברר אותם.

ג. ומזה מובן גם חומר הענין שנעשה מצד חסרונו של יהודי אחד מהדורות הראשונים – להיותו נשמה כללית.

וכמו שהענין הוא גם בגשמיות – שכתוצאה מהחסרון של יהודי אחד בדור שביהמ"ק הי' קיים, נעשה חסרון גדול ביותר בדורנו זה:

כיון שמאב ואם נולדים כו"כ ילדים, ולכל אחד מהם יש כו"כ ילדים – נמצא, שכאשר נחסר יהודי אחד בזמן חורבן בית ראשון, או בזמן חורבן בית שני, ואפילו בזמן הגזירות והשמדות שלאחרי זה, אשר, אילו הי' נשאר בחיים, היו יוצאים ממנו בנים ובני בנים, האחד יהי' לאלף ולרבבה ולריבוא רבבות, הרי ע"פ החשבון הפשוט חסרים עי"ז כמה מאות ואלפים וריבוא רבבות בזמן הזה.

ועפ"ז מובן הטעם שתיקנו על זה תענית מיוחד כו' – כיון שזהו ענין של הירוס וחורבן והשמדה כמה פעמים ככה מכמו שהוא לאחרי זה.

ד. עפ"ז יש לבאר עוד ענין:

כיון שהחיוב דכאו"א מישראל בלימוד התורה הוא (לא רק לחזור על מה שלמד ויודע עד עתה, אלא) גם לחדש בתורה, ובלשון הזהר "לאפשא לה", הרי נמצא, שמזמן לזמן, בכל יום, בכל דור ובכל תקופה, הולכים וניתוספים חידושים בתורה שלא היו עד עתה.

ונשאלת השאלה: לפי זה, נמצא, שאילו היתה הגאולה כמה דורות לפנ"ז – היו חסרים בדור הגאולה כל החידושי תורה שיהיו בדור הגאולה שבימינו אלו, לאחרי שיש בידינו את כל החידושים שנתחדשו בתורה ע"י גדולי ישראל הראשונים והאחרונים עד לאחרוני האחרונים?

והתירוץ על זה – בהתאם להאמור:

הענינים שמחדשים בתורה – אינם דבר חידוש מעיקרו, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני", אלא שענינים אלו ניתנו באופן של כללים, וה"חידושים" הם התגלות הפרטים הכלולים בהכללים.

ונמצא, שגם אם הגאולה היתה באה בדורות שלפנ"ז היו בתורה כל הענינים שנתחדשו בדורות האחרונים – באופן העלמי, כמו פרט שנמצא בהעלם בהכלל,

ובשביל הדורות שלפנ"ז הי' די בכך, כי, להיותם נשמות גדולות וכלליות, היו להם בהכלל – כל הפרטים שבו;

משא"כ בדורות שלאח"ז שנתמעטו הלבבות – אם לא יפרטו את הכלל לפרטים, לא ידעו כלל אודות מציאות הפרטים.

וע"ד שמצינו בגמרא בנוגע לאילפא, שאמר "אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא לי' ממתני'", אלא, שבשביל זה הי' צורך באופן לימוד התורה כפי שהי' אצל אילפא דוקא, משא"כ שאר תלמידי חכמים, חבריו של אילפא, לא היו יכולים לפשוט זאת מהמשנה.

ועד"ז למעלה יותר, בנוגע להתכללות כל עניני תושבע"פ בתושב"כ, כמארז"ל "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" – הרי אפילו בדורות ההם לא הי' כל אחד יכול למצוא ולגלות בתושב"כ את פרטי הענינים המרומזים בה כפי שנתפרשו בתושבע"פ.

ה. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע להתפתחות מלאכת הדפוס:

בדורות הראשונים נתפשטה התורה בכל מקום ע"י סופרים שהעתיקו את עניני התורה, והעתקות מהעתקות וכו', והי' צורך להגי' כל העתקה בפני עצמה שלא יתגנבו בה טעויות, והיו יכולים להצליח בכך, כיון שההעתקות היו במספר מועט.

אך בדורות שלאח"ז נתחדש בעולם ענין הדפוס – שהעתקה אחת שהוגהה פעם אחת, חוזרת ונדפסת כו"כ פעמים, מאות ואלפים העתקות.

אמנם, גם במלאכת הדפוס, הרי הגהה אחת מספיקה רק לכו"כ העתקות, במספר מועט לפי ערך, כיון שהאותיות הולכים ונשחקים; ועל זה נתחדשה המצאה נוספת במלאכת הדפוס – שניתן להדפיס באופן של "פוטוגרפיא", שעי"ז יכולים לחזור ולהדפיס פעם אחר פעם, ללא חשש (כ"כ) משחיקת האותיות, כך שהעתקה אחת שהוגהה פעם אחת מספיקה לאלף אלפים וריבוא רבבות העתקות.

וגם כאן נשאלת השאלה: ע"פ דברי המשנה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", הרי ודאי שהמצאת מלאכת הדפוס היא – כפי שאכן הי' בפועל – שלכל לראש הדפיסו עניני תורת משה, וכמו כן ההשתלמות שניתוספה במלאכת הדפוס היא ג"כ "לכבודו" – בשביל הפצת תורת חיים. וא"כ, מדוע לא הי' ענין זה בדורות שלפנ"ז?

והתירוץ על זה – ע"ד האמור לעיל:

בדורות הראשונים היו נשמות כלליות, כך שכל נשמה שהיא בבחינת "כלל" מוציאה י"ח את כל הפרטים הכלולים בה ללמדם ולהחיותם כו';

משא"כ בדורותינו אלו, שכל כלל נתחלק ונתפרט לכו"כ פרטים ופרטי פרטים, ולאחרי שכל אחד נעשה פרט בפני עצמו אין אחד מוציא את השני י"ח לימוד התורה, שהרי זוהי מצוה שבגופו, ובמילא, יש צורך שלכל פרט ופרט מבני ישראל יהי' את "ספר התורה הזה" שיוכל ללמוד בו.

וכיון שבדורותינו אלו נתחדש הצורך שעניני התורה יגיעו לריבוי גדול יותר בכמות של בני ישראל – הוצרך להתחדש בעולם מלאכת הדפוס וההשתלמות בה, כדי שעניני התורה יגיעו לכולם.