ימי חג הפסח הם ימי שמחה והלל, אבל איך אפשר לשמוח כשאנו רואים את המצב בירושלים? 

בטח תסכימו איתי שזה קצת מאתגר להיות אופטימי כשאנו רואים את ההידרדרות הנוראית של מדינת ישראל ואת המצב האיום בהר הבית. 

וכך, ברגעים אלו של ערב שביעי של פסח, כשכולנו מרגישים צורך נפשי להתעודד ולהתרומם, אני מוצא את עצמי מפליג בזכרונות לרגעים מלאי השראה במחיצתו של הרבי. 

התוועדות אחרון של פסח תשמ"ז.

סעודת משיח עם הרבי היתה תמיד התוועדות מיוחדת במינה, ואין מתאים יותר בערב החג, מלעורר את הזכרונות העוצמתיים מ-770. אני מודה להשם שאני לא צריך לעבוד כל כך קשה כי בערב שביעי של פסח הזכרונות שלי מבית חיינו כמו צפים ועולים מאליהם. רגעי הנצח האלה חקוקים עמוק בליבי וכשאני מתבונן בהם, הם מעוררים בי תקווה מחודשת, וכמו קוראים ומעודדים: למרות הכל - דידן נצח! 

את המנהג לשתות ד' כוסות בסעודת משיח תיקן הרבי כבר בשנים הראשונות. הרבי הרש"ב השתתף בסעודת משיח עם תלמידי ישיבת תומכי תמימים בשנת תרס"ו ואז הוא ציווה לתלמידים לשתות ארבע כוסות. הרבי חידש והוסיף שהתקנה הזאת שייכת לכל יהודי ולא רק למי שלמד בתומכי תמימים. 

באותה התוועדות בה השתתפתי בתשמ"ז הסביר הרבי במילים קצרות שהסיבה שהמנהג הזה התחיל עם תלמידי ישיבת "תומכי תמימים", קשורה למטרה עבורה נוסדה הישיבה. הרבי הרש"ב מייסד הישיבה, אמר באחת משיחותיו המפורסמות שתלמידי התמימים הם "חיילי בית דוד", ותפקידם לקרב את ביאת המשיח על ידי הפעולות של הפצת המעיינות. לכן, המנהג לשתות ארבע כוסות בסעודת משיח קשור באופן מיוחד לתלמידי התמימים, אותם בחורי ישיבה שתפקידם לזרז את הגאולה. בסיום אותה שיחה ביקש הרבי שהנהלת הישיבה תחלק לתמימים כוסות יין, וכשסיים הרבי את דבריו הועברו בקבוקי היין לראש הישיבה הרב מענטליק ז"ל שעמד תמיד לצידו של הרבי, הוא החזיר את הבקבוקים בזריזות לקהל כדי שכולם ישתו את כוסות היין. 

סעודת המשיח ההיא התקיימה חודשים ספורים לאחר ה' טבת המפורסם, ואך טבעי היה שהקהל התחיל לנגן "דידן נצח". הניגון הזה במחיצת הרבי תמיד הושר בהתלהבות גדולה וגם באותה התוועדות השמחה היתה גדולה עד מאד. כל הנושא של "דידן נצח" היה בראש ובראשונה ענין של הבחורים ב-770, ובאותם רגעים, אחרי ששמענו מהרבי מילים כה ברורות וישירות על תפקידם של הבחורים להילחם להבאת הגאולה, השירה הפכה עוצמתית והטונים היו גבוהים במיוחד. סעודת משיח עם הרבי וכוסות היין עשו את שלהם והאקסטזה החסידית היתה בעיצומה.

ואז, הפתיע הרבי את הקהל וקם מלא קומתו לרקוד ביחד עם הקהל. 

זכיתי לראות את הרבי במצבים דומים כשהוא קם לרקוד באמצע התוועדות, אבל באותה התוועדות אחש"פ תשמ"ז היה משהו מיוחד ושונה מהרגיל. בדרך כלל היה הרבי קם לרקוד בלי קשר למצב רוחו של הציבור. לרבי היו את הסיבות שלו מתי הוא החליט לקום ולרקוד. זה קרה כמה וכמה פעמים באותם שנים, אבל לא זכור לי שזה היה קשור לשמחה של הקהל.

באחש"פ תשמ"ז זה היה שונה. היה נראה שהרבי קם לרקוד בגלל שהקהל היה בהתעוררות מיוחדת.

בפעמים אחרות שהרבי קם לרקוד פניו היו מאוימות והוא לא ממש הסתכל על הקהל. אבל באותו ריקוד פניו של הרבי האירו באור מיוחד והוא הביט לכל הצדדים ומחא כפיים לכל עבר. אני זוכר בבירור את הרבי עומד ורוקד ופניו לצד הפירמידה הגדולה. הקהל הגיב בהתאם והריקודים היו אדירים. כמה שניות עברו והרבי הסתכל לצד השני. גם אחרי שהרבי התיישב על מקומו הוא המשיך למחוא כפיים והשמחה ב-770 הרקיעה שחקים. 

דידן נצח. אא אא אייי. דידן נצח אא אא איי.

היו אלה רגעים נפלאים במחיצת הרבי. דל העט מלתאר את מצב הנפש של הקהל באותה התוועדות. 

כשאני חושב על אותו ריקוד מיוחד וכשאני מעורר את התמונות האלה מחדש, אני כמעט קופץ בעצמי מהכסא בבית, ושר עם בני משפחתי: דידן נצח. דידן נצח.

*

בימים אלה, כשאנו רואים את אותם אלה שלקחו על עצמם את התפקיד של "אשר חרפו עקבות משיחך" שוב מרימים את ראשם ועושים הרבה רעש תקשורתי, כשאנו רואים יהודים שמאבדים לגמרי את הראש בכל מה שקשור לתפקידו של עם ישראל ולמקום המקדש – 

אנחנו לא ניתן לעצמנו להתרגש מהשטויות וההבלים שלהם, אנחנו לא ניתן להם חלילה לייאש אותנו. אנחנו ניזכר היטב בתפקיד הברור שנתן הרבי לכולנו: להפיץ את מעיינות החסידות ולהביא את הגאולה, 

נרקוד ביחד עם הרבי דידן נצח, נשתה את ארבע כוסות היין עליהם הורה הרבי, ונתחזק באמונה האמיתית והשלימה שבקרוב ממש האמת של עם ישראל תצא לאור, וכולנו יחד נרקוד בהר הבית ובבית המקדש, בגאולה האמיתית והשלימה.

גוט יום טוב גוט שבת. לחיים לחיים.