מבירור שערכתי לקראת פסח, הסתבר שלא הרבה אנשים אמורים לשהות בעיר שלנו, בקינשאסה קונגו, בימי החג. 

לאור זאת חשבתי לעצמי, שלקראת יום היארצייט הראשון (האזכרה) של אשתי ע"ה, ילדיי ואני נהיה בחג אצל חתני וביתי, השלוחים בחוף השנהב, ובאשר למעט היהודים שיהיו בקינשאסה - אמנה מספר בחורי ישיבה שינהלו את הסדר.

למרבה ההפתעה, מיום ליום הגיעו עוד ועוד פניות להשתתפות בליל הסדר, עד שהגיעו ליותר מששים. הבנתי שאין לי רשות לעזוב את קינשאסה ולהפקיד את ניהול החג בידי בחורים שלא מכירים את אנשי צאן מרעיתי.

החלטנו איפא להישאר לימים הראשונים בעיר, ולטוס לחוף השנהב בחול המועד, לקראת היארצייט הראשון, שיחול ביום רביעי בלילה.

המטוס מקונגו לחוף השנהב יוצא תמיד, במשך שנים, ביום רביעי בבוקר, ולאחר כ-3 שעות בלבד נוחתים בחוף השנהב.

ביקשתי מהמזכיר שלי לרכוש כרטיסי טיסה, ולהפתעתי הוא אומר לי שהשבוע התרחש שינוי חריג: המטוס לא ייצא ביום רביעי אלא רק למחרת, ביום חמישי בבוקר!!

הכתה בי ההכרה, הבנתי, שאשתי השליחה שממשיכה את השליחות ממקומה, רוצה שנשהה במהלך כל ימי החג עם אנשי הקהילה בקונגו, וזה הוא כבודה! וככל הנראה לשם כך הזיזה דברים מלמעלה.

בסדר פסח הזה השנה היו כמה גילויים: יהודים שלא ציפיתי מהם שיתעורר אצלם הרצון לעשות בר מצוה לבנם בן ה- 16, לקבוע שיעור תורה, ועוד ועוד החלטות טובות...

זו היתה אשתי, "ותתצב אחותו מרחוק" לספק ליהודים כל מה שמגיע להם בתורה ומצוות, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף", לא על ידי בחורים או באמצעות שליח אחר - אלא על ידינו ממש, על ידי אלו שמכירים אותם היטב.

הדבר הזכיר לי שכשהבת שלנו חיה מושקא שתחי׳ נולדה בערב ראש השנה, היא נולדה במקום מגורי הורי אשתי, במילאנו איטליה - אשתי אמרה לי שאשאר בקונגו עד אחרי כל החגים ורק אז אגיע אליה למילאנו.

שליחות זה שליחות…

ואכן הגעתי למילאנו רק אחרי שבת בראשית לראות לראשונה את הבת ואת אשתי...

ויהי רצון שנלמד ממנה מעט בנוגע לרצינות ולהתמסרות שצריכים להיות אצלינו כלפי שליחות הרבי...

ויהי רצון שבקרוב ממש נרקוד כולנו בגאולה האמיתית והשלימה ומלכנו בראשינו, והקיצו ורננו...