ברגע הראשון כשראיתי את הסיסמה שליוותה את הפרסומים על ההתוועדות הגדולה של צעירי אגודת חב"ד בי"א בניסן בירושלים ת"ו, "מחזירים לרבי אהבה!", חשתי הסתייגות. משהו בה נראה לי שטחי מדי, המוני מדי, אולי אפילו מעט זול. כי זהו? זה מה שיש לנו להגיד אחרי מאה ועשרים שנים של אור אלוקי מופלא וחד פעמי שכזה בעולם?! מחזירים לרבי אהבה?! ומה עם "מחזקים את ההתקשרות לרבי" או "מתחזקים בדרכי הרבי" או אפילו, "מתייצבים לכבודו של הרבי"?

האמת היא שבכלל השימוש המרובה והמעוות שעושה העולם במונח הזה, "אהבה", גורם לי סוג של רתיעה ממנו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד אהבה, אבל כרגש פנימי אמיתי, לא כסיסמה. לא כדבר שמכריזים עליו במודעות ובשלטים.

אבל עד מהרה התחיל אצלי תהליך הפוך, של קבלת הסיסמה הנ"ל ואף הזדהות איתה. כי ככל שהוספתי להעמיק בעניין ולנתח את מהות הרגשות שלי-שלנו כלפי הרבי, כך הזדקקה בי ההכרה שהגרעין הפנימי שלהם הוא אכן... אהבה.

ופתאום הבזיקה במחשבתי הארה, שגם מערכת היחסים בינינו ובין הקב"ה מושתתת על – אהבה. "הבוחר בעמו ישראל ב...אהבה" אנחנו אומרים בכל בוקר בתפילה. וממש רגע לאחר מכן אנו קוראים בכוונה יתרה: "ואהבת את ה' אלוקיך וגו'". לא "וכיבדת", לא "והתקשרת" – "ואהבת"!

זהו אם כן הבסיס לקשר הדו סטרי בינינו ובין הקב"ה. הוא בחר בנו מתוך אהבה וגם אנו משיבים לו באותו מטבע – אהבה.

[ואשר לשימוש הנלוז שעושה העולם במושג הנאצל הזה... על דא ועל כגון דא כבר נאמר: יְאַבֵּד עולמו מפני השוטים?!]

•

תכף נשוב אל הדברים, אבל בואו רגע נעשה 'זום אאוט' קטן:

האמת היא שכל העניין הזה שלנו החב"דניקים עם הרבי נתפס על ידי רבים כמוגזם משהו. הרבי והרבי והרבי.

וזה אף שבשני העשורים האחרונים, דפוס הקשר שלנו עם הרבי די מחוקֶה ומועתק. תחילה ראינו זאת בחוגים שונים בחסידות הכללית, שבהדרגה אימצו לשׂיחם מונחים כגון 'משה רבנו שבדור' ו'שכינה מדברת מתוך גרונו' ו'ביטול עצמי', ובעת האחרונה נוכחנו לראות זאת גם אצל אחינו הליטאים. את מקום הסיפורים על הלמדנות האינדיבידואלית השכלתנית הקרה, תופסים עתה סיפורים על דאגה לכל יהודי ועל האיש הפשוט מהפריפריה שחייו הוארו כתוצאה ממפגש רגעי עם ה'גדול' וכו'.

שום כוונה לזלזל או לסנוט, חלילה. אדרבה ואדרבה, זה רק מראה שהדרך שלנו בהררי קודש יסודה ועל כן היא גם מחלחלת ומגיעה לכולם.

ובכל זאת אצלנו זה בטוּרבּוֹ. אהבה שאין לה מְצָרים וגם לא באמת... חיקויים. חב"דניקים מדברים על הרבי בעיניים זוהרות ושוקקות, וזה קורה כל הזמן כל הזמן. בכל התוועדות. בכל התכנסות. בכל כיתה בחיידר או בבית הספר. רבנים, מגידי שיעורים, משפיעים, משפיעות, מלמדים, מורות, וגם סתם חסידים או חסידוֹת מן השורה – כולם מדברים על הרבי ומספרים עליו ומצטטים אותו באהבה שאין לה סוף ובערגה שכמותה לא נראית בשום מקום אחר.

ונשאלת השאלה: למה באמת? מה הרעיון מאחורי כל זה? והשאלה הזו לכאורה מתעצמת אפילו יותר כשמדובר לאחר ג' תמוז. מה יש לנו מכל ההתרפקות והאהבה הבלתי נגמרות הללו?!

•

התשובה היא, שלא מדובר בהתרפקות לשם התרפקות או באהבה שמלובה על ידינו רק לשם מילוי צורך נפשי אישי. הסיפור הוא אחר לגמרי. האהבה שלנו לרבי מפעילה אותנו כאן ועכשיו! הרבי הוא המנוע הגדול ואילו האהבה האין סופית שלנו אליו היא הדלק שמחבר אליו את הרכבת החב"דית, בדרכה הנחושה אל היעד הגדול המיוחל ואל תחנות הביניים שבדרך.

אלא שכאן באמת חייבים להדגיש דבר חשוב ביותר שהוא בבחינת 'תנאי קודם למעשה':

"לאהוב ולהבטיח", אומר הפתגם, "לא עולה כסף". ולכן אנחנו חייבים לוודא שהאהבה הזאת שלנו לרבי כן 'תעלה' לנו. שכן נשלם עליה משהו. אחרת זו איננה אהבת אמת לרבי, אלא דמיונות שווא ופטפוטי סרק. מס שפתיים שנותן לנו אשליה של חיבור לדמות ענקית מיוחדת.

בימים אלה במיוחד, כשאנו מציינים וחוגגים 'מאה ועשרים שנה', חייבים לקחת על עצמנו (לפחות) החלטה אחת טובה שתשדרג את החיים הרוחניים והחסידיים שלנו ותתקֵף את האהבה המוצהרת שלנו לרבי:

להקפיד על שיעורי חת"ת ורמב"ם כל יום. לצאת מפעם לפעם – עדיף מִדי שבוע – ל'מבצעים'. לקבוע עיתים מסודרים ללימוד גמרא והלכה. וכמובן ללמוד באופן סדיר חסידוּת, עם דגש מיוחד על תורת הרבי. לקדש את עצמנו בכל מה שנוגע לשימוש במדיה. לשדרג את הנראוּת שלנו, שתהלום חסידים של הרבי שאנחנו כל כך אוהבים. הרי זו לא באמת אהבה אם המושא שלה בוש ונכלם באוהביו. אז בואו נעשה לו כבוד ונחת כשנֵרָאה ונתנהג כחסידים שלו. ונעביר את המורשת הזו – יום יום! – לילדים שלנו, כדי שגם הם ימשיכו לאהוב את הרבי ולקבל ממנו כוחות.

או בשלוש מילים: נחזיר לרבי אהבה.

• הטור פורסם בגיליון 'ליובאוויטש' לחודש ניסן