משה כהנא, COL

גם אני, כמו עוד רבים מאנשי קהילת חב"ד ביתר, עליתי עם הילד על אוטובוס התגבור של חברת 'קווים', בואכה ירושלימה, לאיצטדיון 'טדי'.

בפעם הראשונה, איצטדיון אדיר שנבנה בשלבים, מארח אירוע מסוג זה. הפעם לא ימלאו את היציעים עשרות אלפי אוהדים משולהבים, לבושים בכובעים, חולצות וצעיפים תואמים, כשהם מעודדים את השחקנים 'שלהם' במרדף אחר 'משהו עגול'. הפעם זה הולך להיות משהו אחר לגמרי.

עשרות אלפי חסידים שבאים לומר – כמו שהיטיב לבטא הרב שניאור אשכנזי בהמשך, דבר אחד פשוט: "מזל טוב רבי"!

מזג האוויר ההפכפך, תעתע גם הפעם, ומבוקר שרבי ויבש יחסית לעונה זו, הקרירות הירושלמית באוויר הפתוח הפתיעה למדי, וילדים שהגיעו עם חולצות קצרות, התכנסו בחליפה של אבא.

אבל לא להרבה זמן: האירוע החל לאחר תפילת מנחה, השירה, דברי הברכה לרגל המעמד של הרבנים, החום והאווירה חיממו את הלבבות.

אבל הנה זה קרה, תזכורת קרירה למצב בו אנו שרויים: חושך אפילה, הרמקולים דממו. אנשי התזמורת קפאו על עומדם, האירוע נעצר.

אני מגדיר את הדקות הללו כ'לב האירוע'. הדקות בלב המסה הקריטית, כשכולם מצפים ודרוכים.

אנשים מתרוצצים ימים ולילות, אין ספור הכנות, היערכויות, הקלטות וחזרות, פרסומים והכנות, לוגיסטיקה ותיאומים. והנה – בום: בדיוק כשהאירוע כבר 'עולה לאוויר', עשרות אלפים יושבים באולם בהיקף חסר תקדים, עשרות אלפים כבר צופים בשידור חי ב-COL, ודווקא כעת זה קורה?

כן, יש רבים שכבר מדליקים את התאורה בפלפון האישי, מעין 'נרות' כאלו נוצצים באיצטדיון, נותנים יד ליד, כתף לכתף, ורוקדים ביחד. חסיד חב"ד, שליח וגם מקורב.

דווקא בנקודה הזאת, הרגשתי חיבור.

•

זה החזיר אותי שלושה וחצי עשורים אחורנית, כילד בן עשר באחד מאירועי סיום הרמב"ם הגדולים שנערכו באותם ימים בבנייני האומה.

האירוע נערך בצורה 'קלאסית', ללא מסכי לד ותאורה מתקדמת. הנה אני נזכר בגלריה של רבני אנ"ש, לצד גדולי האדמו"רים החסידיים. הנה נאומו של הרב הגאון פנחס מנחם אלתר (שלימים היה האדמו"ר מגור זצ"ל) נואם ומרעיד את קצה האולם בדברים חוצבי להבות על הרבי ותקנות הקודש שחולל נשיא הדור ומנהיגו.

אני גם נזכר ברטט בשירו האלמותי של השליח בטקסס הרב שימק'ה לזרוב, ש'הרים' את יד אליהו באחד הכינוסים הגדולים שהיו באותם ימים, בשנת הקהל ביד אליהו, בהשתתפות גדולי האדמו"רים (זה היה לאחר עניין המחלוקת שעוררו גורמים שונים והאדמו"רים באו להפגין תמיכה ברבי ובחסידים).

השיר היה נשמע בתחילה 'ללא לחן' וכילדים ששמענו אותו שר, גיחכנו לעצמינו וסברנו שהלחין את השיר תוך כדי השירה עצמה... ב'התלהבות יתר רגעית'. אבל ברבות השנים זה הפך למעין 'המנון חב"די' טיפוסי. "בתי חב"ד, בתי חב"ד בכל עיר ועיירה". השיר נחרט היטב בליבנו והמעמד הזה לא יישכח.

הדור שלנו, כבר לא מתרגש ממסכי לד צבעוניים. זה יפה, מוסיף רבות לעוצמתיות של האירוע, אבל זה נכון ויפה בשילוב הראוי. והנה, דווקא התקלה של נפילת החשמל והתגובה היפה של הקהל שלשום ב'טדי', חיברה אותי לאירוע. חסידי חב"ד הגיעו לומר רק דבר אחד: "מזל טוב רבי"!

לאחר זמן מה, הזמר החסידי אברמ'ל פריד, כמו חסיד אמיתי, הבין טוב מאוד מה עליו לעשות: הוא רץ לעשות 'גליץ' על הדשא. נכון, אין הופעה נוצצת של לדים ותזמורת מהממת, אבל יש חסידים!

פריד רץ ושר על הדשא. צילום: מאיר דהן

המראה שלו רץ, כמו להבדיל שחקן שהבקיע זה עתה 'גול' מכריע לתרועת ההמונים, ומעודד את השירה ברמקול היחיד שאולתר בשטח, כשצוות הצילום רץ אחריו בחוסר אונים ובקושי עומד בקצב שלו וההמונים מגיבים בשירה והתלהבות, רק חידד את הנקודה היפה הזאת.

•

היה עוד רגע מכונן, שריגש אותי באירוע. ר' חוני מרוזוב, חסיד חב"ד חייכן ואדיב, המוכר לתושבי כפר חב"ד מחנות ה'טמבור' שבבעלותו, שאביו ר' דוד מרוזוב הי"ד נפל בתעלת סואץ במלחמת ששת הימים, גולל את הקמת הסיוע של צא"ח למשפחות בני הגיבורים בעידוד הרבי, בראשן עמדה אימו שתחי' מרת שפרה מרוזוב.

הוא גולל בסיפור אישי נוגע ללב כיצד ניתב הרבי את הכאב לפעולות חיזוק והעצמה מופלאות ששיאן היה באירועי הבר מצווה לבני הגיבורים שנערכו מידי שנה בכפר חב"ד.

ואז נזכרתי. נזכרתי בימים של ציפייה, כיצד כפר חב"ד נערך לאירוע, זה החל הרבה לפני המועד שנקבע. בלי לדים, ובלי אפקטים: לפחות שבועיים מראש הכינו ובנו את בימת הכבוד. אנו הילדים 'חגגנו' סביב האטרקציה.

ביום האירוע עצמו, הקלישאה 'כפר חב"ד לבש חג' עבדה שעות נוספות, הוא באמת לבש חג. מחסומי מג"ב בכניסות, משאיות פורקות שולחנות וכיסאות לבני המשפחה בקרבת הבימה. באחת השנים, רק הזכירו שראש הממשלה מנחם בגין מתכנן להגיע וכבר היה חשמל באוויר (מה שלא קרה בסוף, בשל בריאותו הרופפת באותם ימים).

עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר ברגעי השיא: מיטב הצמרת הבטחונית הישראלית, מהרמטכ"ל ואלופים בכירים נוספים, כתף אל כתף עם רבני חב"ד, והמרא דאתרא הרב מרדכי שמואל אשכנזי זצ"ל.

בר מצווה של בני הגיבורים בכפר חב"ד (ארכיון שמואל בן-צבי)

ר' בערק'ע חן ע"ה, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו עם הקסקט הנצחי, לצד שר הביטחון וחברי כנסת. בשורה הקרובה לקהל יושבים "בני הגיבורים", ילדים בני 13 עם 'כיפות בר מצווה' שאמהותיהם צופות בהם בגאווה משולחנות הישיבה העגולים ממול, ורבות מזילות דמעה או שניים, ביום הגדול.

בהינתן האות, נציגות חיל האוויר או חיל אחר מרימים על הכתפיים את בני הגיבורים, לקול מצהלות התזמורת. ר' אברהם ליסון ור' זושא 'הפרטיזן', עורכים ריקוד 'הופ קאזאק' סוער בפינת הבימה, לקול תשואות הנוכחים.

היו אלה רגעים שלא נשכח, גם במשקפיים של ילד בן שמונה או עשר.

התערובת המוזרה הזו, של חסידי חב"ד בחולצה לבנה עם מגבעת, רוקדים יחד עם אלוף בצה"ל ושר הביטחון, כשברקע ילדי הגיבורים מקבלים חינוך יהודי ואיך מניחים תפילין ואמא מזילה דמעת התרגשות. זה חב"ד!

כשאני רואה את הסיפור המדהים הזה, ואיך ר' חוני מתאר את תיעול הכאב למקום של עשייה בהכוונת הרבי, הבנתי הכל: זה לא הלדים ולא התפאורה. לא המסכים ולא הספירה "כמה מילאו את היציעים בפינות". זה פשוט חב"ד!

ביום הגדול הזה, 120 שנה להולדת הרבי, נזכרתי במה שכתוב על משה רבינו, וזה הצטלצל באוזניי: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה... לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה". הרבי ממשיך ופועל בעולם עוד ועוד, יותר ויותר. עוד שלוחים, עוד אנ"ש, עוד קהילות שמקבלות על עצמן לעשות 120 החלטות טובות וגם יותר.

מזל טוב רבי. זה חב"ד!