לפני שנים ספורות זכינו לארח לארוחת ערב קבוצה של בכירים מארגונים ליטאים של הפצת יהדות וקירוב בארץ ובעולם. כשאני אומר בכירים אני מתכוון לאלו שבאמת אחראים על הארגון מהמסד ועד הטפחות כולל ובעיקר הצד הפיננסי. יהודים תלמידי חכמים, עוצמתיים מחד ונעימי הליכות מאידך, הם נקלעו לבאזל וידיד חבדניק משותף נתן להם את המספר שלי.

היה זה עבורי ערב מרתק. מספר שעות של שיח עמוק וחד, שיח שבאופן הדדי לא היה מתנצל ולא מתחנף. לא הכרתי אותם קודם, והם לא הכירו אותי, אבל הם אמרו, שמע ר' זלמן, עושה רושם שאפשר לדבר איתך פתוח, זה נכון? אתה בעל הבית אנחנו האורחים, לא רוצים להיות גסי רוח, אבל יש לנו הרבה שאלות על חב"ד בכלל ועל מפעל השליחות בפרט, אפשר לדבר חופשי? אפשר אמרתי, אבל בתנאי שגם אני אענה חופשי.

הם שאלו כל שאלה שעולה בראש של מי שאינו חבדניק. החל מהקלאסיקה של משיחיסטים ואנטי משיחיסטים ועד שאלות על היחס של חב"ד לציונות הפוליטית.

אחת השאלות הייתה זו: אנחנו מוציאים זוגות של שליחים לרחבי העולם, כמו שאתה יודע, בהרבה מקומות אנחנו 'המתחרים' של השלוחים של חב"ד. השליחים שלנו באופן עקרוני יוצאים לתקופה מוגדרת, לרוב חמש שנים ומהם אף לעשר שנים אבל אז הם שבים לבתיהם ובמקומם באים אחרים. השליחים של חב"ד לעומת זאת באים במוצהר לכל החיים. למה זה? מה הרעיון שעומד מאחורי זה?

לחיים, אמרתי ולגמתי את הוויסקי עד הסוף, גם כי חבדניק בלי לחיים זה לא זה, וגם כי הייתי צריך את הוויסקי הזה כדי לדעת מה לענות. ובכן, א. אנחנו לא באים לכל החיים אלא רק עד שמשיח מגיע. ב. לעצם העניין, כל מי שיצא לשליחות ולא משנה מטעם איזה ארגון או קבוצה נתקל בשלב מסוים בקיר חוסם, מתי שהוא תהיה מולו חומה בצורה שאי אפשר לעבור אותה. הוא רוצה לפרוץ קדימה, הוא מבין שיש פה צורך של יציאה מהגבולות קצת אבל מולו חומה. זו יכולה להיות חומה כלכלית או חומה רגשית, חומה בדמות אנשים שמפריעים לו או עניינים של חוק וממשל כמו אישורי בניה או שימוש במתחם כזה או אחר.

עכשיו ככה, אם הוא בא לחמש שנים וזו השנה הרביעית שלו, אם הוא אדם שפוי ככל הנראה הוא לא יטפס על החומה בטח שלא יפרוץ אותה. כי כשמטפסים על חומה ובוודאי כשפורצים אותה נפצעים וזה די כואב. הוא אומר לעצמו, נשארה שנה אחת, נעבור אותה בשקט למה להשתגע עכשיו.

אבל אם הוא פה לכל החיים (עד שמשיח בא, הם תקנו אותי הפעם), הוא מבין שאם הוא לא מתגבר על החומה הזאת עכשיו הוא יישאר מאחוריה כל חייו, אזי הוא יעשה הכל כולל הכל כדי לפרוץ את החומה, והוא אכן יצליח.

הם אהבו את התשובה אבל אז מיד הפנה אלי אחד מהם את השאלה המתבקשת הבאה: אוקיי, אבל איך למעשה אתה מתגבר או פורץ חומה שכזו?

רעייתי שבדיוק נכנסה עם מטעמים 'מדיום רייר' אמרה: על זה אני אענה לכם. ובכן, הוא אורז תיק קטן ואומר לי: אני נוסע לניו יורק, טס אל הרבי ליום אחד או אולי לשבת. וזהו.

השאלה הבאה הייתה, מה קורה שם כשאתה נמצא באוהל של הרבי, כל פעם מתחולל נס? אתה בא, כותב לרבי, מניח על הציון והחומה נעלמת?

ניסים יש בשפע, אמרתי, אבל מה שבאמת קורה זה שאני מקבל כוחות להתמודד עם מה שעומד מולי. עדיין אפשר להיפצע, עדיין מתמודדים עם כאב או קושי, אבל כשאתה חוזר למקום השליחות שלך עם הידיעה שהקב"ה נותן לך כוחות להתמודד עם הכל, כשאתה בא עם הכרה עוצמתית שאתה יכול לו לעולם הזה אזי אין העולם הזה יכול לך.

 •

חברים יקרים, ביום שלישי הקרוב נציין 120 שנה להולדתו של הרבי. כמו כל שפע ואור שיש בעולם, ניתן לקבל ממנו וניתן לפספס אותו. מי שבא עם כלי מתאים מקבל, מי שלא, לא מקבל.

אני מאמין בכל לב שביום ההולדת של הרבי יש בעולם אור יקרות של עוצמה וגאווה יהודית, של אמירה חד משמעית לכל אחד ואחת 'אתה יכול, את יכולה'. מי שיסכים לשמוט רגע את הסרקזם והליצנות, לשחרר את הציניות ואת הפסימיות, אולי גם את הריאליות המוגבלת שלו, יידע להטעין עצמו בתחושת שליחות שתציב אותו במקום גבוה יותר אל מול העולם הזה. שליחות שיש בה כדי לפרוץ ולהתגבר על כל מניעה ועיכוב, שליחות חב"דית. ואל דאגה, זה לא לכל החיים, זה רק עד שמשיח בא, במהרה בימנו אמן.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי