"אילו קירבנו" - מחשבות בעקבות האירוע ההיסטורי

 הרב לוי אפשטיין, רב בית הכנסת חב"ד ומשלוחי הרבי בחריש

קבוצת חסידים נסעו אל הרבי הצמח צדק, במטרה לשמוע מאמר חסידות. לצערם הרב, באותם ימים לא אמר הרבי מאמרים, והחסידים נאלצו לחזור למקומם בלי לשמוע חסידות.

נענו החסידים ואמרו: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו".

סיפור מפורסם זה, היה מאז ומעולם תמוה בעיני: איזו נחמה מוזרה היא זו?

למעשה, החסידים מנסים לענות על קושי אחד באמצעות קושי אחר; האם אכן היה די בעמידה לפני הר סיני בלי לקבל את התורה?

נתאר לעצמנו שבני ישראל היו מחכים לקבלת התורה, ובסוף ח"ו לא זוכים לכך – האם היה ערך כלשהוא לעמידה בפני ההר? מה פשר הדבר?

אמש, באירוע ההיסטורי שהתקיים באיצטדיון טדי, התיישבה לי לראשונה הקושיא:

על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", אומרים חז"ל "כאיש אחד בלב אחד". החניה מול הר סיני, עוד קודם קבלת התורה, קירבה את לב בני ישראל זה לזה. כולם חנו שם יחד, בלב אחד, במטרה משותפת - בציפיה והמתנה לקבלת התורה. אותו "קרבנו" הוא מטרה חשובה שעומדת בפני עצמה, ללא קשר לקבלת התורה.

על כך אמרו החסידים "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו":

עצם הישיבה המשותפת, ה"קירבנו" - קירוב הלבבות, אחוות החסידים המתכנסים ומחכים יחד עוד ועוד, בלב אחד, במטרה משותפת – היא עצמה ערך נעלה, גם אם בפועל לא התממשה הציפיה ולא זכו לראות ולשמוע.

תחושה זו חלקתי עם נוסעי האוטובוס שהגיעו מחריש, ונאלצו לצאת חזרה בשעה שנקבעה – שעת הסיום המשוער:

זכינו ל"קירבנו" – התקרבנו זה לזה, ישבנו יחד וחיכינו עוד ועוד, עשרות אלפי חסידים, בלב אחד ובמטרה משותפת לכבודו של הרבי – זוהי הזכות הכי גדולה. ואם רק לשמה נסענו, דיינו.

נכון, בסוף לא זכינו ל"גילויים". אין איתנו יודע עד מה. החושך יכסה ארץ, היה קשה לראות ולשמוע. אבל אחזנו ב"עצם" ולשם כך היה שווה הכל.

אמנם זו נחמה פורתא, שרלוונטית רק בדיעבד. כמובן ופשוט, איננו מסתפקים רק ב"עצם" ורצוננו תיכף ומיד ב"גילויים" – לראות את מלכנו בירושלים עיר הקודש בקרוב ממש.