בשנת תש"ט, לאחר יציאתם של רבים מחסידי חב"ד מרוסיה באמצעות ה'עשאלונים' המפורסמים, ולאחר שהיה קצרה במחנות עולים ברחבי אירופה - יצאו קבוצות של חסידי חב"ד בהוראת אדמו"ר הריי"צ לארץ הקודש, שם היו אמורים להקים "כפר חב"ד" ולהתיישב בו. שני כותבים שאינם מחסידי חב"ד אך השתתפו בחלקים מהנסיעה לארץ, העלו את חוויותיהם מהנסיעה המיוחדת הזו, של קבוצת החסידים הראשונה שיצאה לארץ. התיאורים התפרסמו אז, חודש שבט תש"ט, בעיתון הצופה שיצא לאור בארץ הקודש

עיתון 'הצפה' | כ״ט בשבט ה׳תש״ט

חסידי ליובאוויטש עולים לארץ-ישראל

בית הנתיב­­ות "גאר די ליון" בפאריס רגיל במחזות אדירי רושם של בני לווייה יהודים לנוסעים. מדי פעם שיוצאת שיירת עולים לארץ ישראל רבים הבאים, ולא קרובים בלבד, אלא כל יהודי רואה עצמו "מחותן" בשמחה זו. באים מאות מלווים, כל אחד ואחד חש כי עליו לילך ולראות כיצד יהודים עולים לארץ ישראל. יותר משגורמים שמחה לעולה בפרידה ממנו נהנים משמחה זו בעצמם. ויש שאחרי רגעי שמחה כאלו בא ליל נדודים טרוף חלומות והרהורים... ולמחרת בבוקר קם החולם ובלבו החלטה נחרצה: "היום הולך אני אליהם" ב"גראנד ארמיי 83" להמריצם שיזדרזו בסידור העליה שלי חיש מהר ככל האפשר. די לי שבתי בפאריס..

"נכון לפני הדבר"...

אולם פרידה כזו שזכו לה קבוצת העולים הראשונה מחסידי ליובאוויטש לא ראה עוד בית הנתיבות "גאר די ליון" מימיו. לא לװיית עולים היתה זו אלא חגיגה עממית גדולה, הפגנת חדווה לעלייה, לשיבת ציון, מצד סוג עולים שלא הופיעו עד כה עוד.

500 עולים יצאו אותו ערב במסע. ביניהם גם עולים מהולאנד, אבל בעלי השמחה העיקריים היו ה"ליובאוויטשים" - הם היהודים בעלי שיעור הקומה בזקניהם ובפיאותיהם, הם ובני ביתם, הם ששרו, שרקדו, ששמחו על שזכו לרגע זה. אבל לא פחות מהם שמחו מלוויהם, מאות יהודים דתיים סתם, שציפו משכבר לראות יהודים יקרי רוח אלו, אובדים שנמצאו אחרי המלחמה, כעולים לארץ ישראל.

"ליובאוויטשים" - ראוייה מלה זו לשמש נושא לסיפורים לספרים רבי כמות ואיכות, שבהם יסופר לדור, לדורות, על מסירות נפש ליהדות של יהודי חב"ד אלו, מסירות נפש אין משלה למען היהדות, על יהודים נלהבים, מתעלים, בכוחו של ניגון, של "דבר" הרבי, של פרק "תניא" ובכוחה של אמונה אין משלה שלא השיגה ידו של אדם לעקרה מתוך לבותיהם.

על כן צר היה ללב שבעתיים, כשנראו אנשי חב"ד מרובי הנסיונות, שנפטרו אך תמול שלשום מגלות אחת והם משחרים והולכים לגלויות חדשות, אלא שאנשי חילו של ה"רבי" ובמוצא פיו של רבם שליט"א הכל תלוי.

- לכשתגיע הפקודה - היתה תשובתם - יעלו יחד עם כל בית ישראל ולכל אשר ילך בית ישראל.

אותו ערב ב"גאר די ליון" נראתה ההתחלה. הקבוצה הראשונה בת 120 נפש יצאה במסע למארסייל, קבוצה סגורה, "אנ"ש", ליובאוויטשים", בקרון מיוחד אבל בצוותה עם עוד 350 יהודים - לפני הקרון ואחרי הקרון עוד כמה וכמה קרונות יהודים. עם ישראל, בין ישראל, ולכל אשר ילך בית ישראל.

היתה זו התחלה בלבד, אבל על הרציף כבר עמדו עשרות בני לוויה ובידם "פתקות" שזה עתה קבלו מאת הצדיק בתשובה לשאלותיהם, כי "נכון לפני הדבר", ובצירוף ברכת דרך צלחה לעליה.

"אין צורך לחכות עוד"...

אחד מבני הלוויה, חסיד ליובאוויטשי אף הוא, נדחק בתוך הקהל ומחפש את המשרד הישראלי העושה באותה שעה ברציף. רואהו הוא מרחוק וחש אליו ופתקה בידו:

 - כבר הסכמתו של הרבי מצוייה בידי, אולי אפשר "לעשות דבר" שאסע מיד, - מתחנן הוא.

- הרי מבין אתה שאי אפשר – עונים לו. המסע עוד מעט ויצא. חיכית זמן רב עד כה, תחכה עוד כמה ימים.

- אכן – עונה אותו יהודי – חיכיתי זמן רב, לפיכך חבל על רגע נוסף, מאחר שפתקת הרבי כבר מונחת בכיסי.

"להתראות" של דוברת רוסית

בנותיהם של הליובוויטשים העולים והמלווים מספרות רוסית אשה עם חברתה. נפרדות ברוסית זו מזו. — דו סקאראי ווסטריטשי - קוראת נערה לחברתה בתוך הקרון, והלזו עונה לעומתה: "להתראות בקרוב בכפר חב"ד". מעיר אחד המלווים: - צאו וראן, אך נכנסה לקרון וכבר היא מדברת עברית!...

כפר חב"ד - זו מטרת עלייתם. לכשיזכו להגשים תכניתם זו, יזכה עם ישראל בישוב למופת חדש של חיי תורה ועבודה, ישוב מבוסם ברחו של חב"ד, של "תניא", של "ניגונו של הרב".

...כי בשמחה תצאו...

המסע זז. על הרציף עדיין הריקוד נמשך והולך. כמה מהעולים שכחו מרוב התלהבות, כי המסע לא יחכה עד שיסיימו את הריקוד ומן ההכרח להזכיר להם, כי המסע כבר זז.

פותחים ב"התקווה". "ליובאוויטשים" שרים "כי בשמחה תצאו" וניגון סתם, ללא מלים. התקווה" וניגוני ליובאוויטש מתמזגים בשירת גיל אחת.

- מה לניגון זה בלי מלים, - שואל אדם.

- אנו, הליובאוויטשים, איננו שרים ניגון, אנו אומרים ניגון; ניגון משלנו אינן זקוק למלים; מביע הוא יותר ממילים.

ואמנם, אותם רגעים שזז המסע על קבוצת עולי ליובאוויטש הראשונה לארץ ישראל לא היה בכוחן של מלים להביע מחביוני לבו של כל אחד ואחד. הם, הליובאוויטשים "אמרו" ניגון - ניגון ללא מלים, אבל מרבה היה להגיד, לתנות ממלים. ניגון היה זה, שלא ליובאוויטשים אף הם ירדו לסוף דעתו...

עוד זמן וזמנים יחיה בזכרונם.

א' רובינשטיין

במסע למארסייל

תפילת מעריב בציבור בקרון זה, התפילה הראשונה בדרך לארץ ישראל, אחרי טילטולי גלות מרובים כל כך, נלוותה לה משמעות חדשה, "ושמור צאתנו ובואנו"... נאמר בכוונה מיוחדת שכאילו נבראה בשעת רצון זו...

מצב הרוח מאד נעלה. קהל הנוסעים עומד ליד החלונות שקועים בחשכת הלילה, נישאים במחשבותיהם הרחק, הרחק בעבר ולקראת נוגה הסיכויים של הימים הבאים. ערים הכל, גדול וקטן. אי אפשר להירדם. אין תנומה נאחזת בעפעפיים. הרי ימים אחרונים הם אלו לגלות הדווי הארוכה. מזמרים ניגוני ליובאוויטש בדביקות יתירה והזמרה משתפכת בחמימות עריבה בכל האיברים. שעות על שעות בקעו בליל ט' שבט, בקרון הרכבת פאריס-מארסייל, שירי הודייה בהתלהבות דתית נשגבה. הקולות התרוננו מפיהם של חסידים רבי הוד ומלבבים, חסידי תפארת שבמלכות, העולים לארץ ישראל לקדשה במלכות שמים.

בה ברכבת נוסעים יהודים מכל ארבע כנפות הארץ. יש מהם שדחף פנימי נשאם ויש שנדחפו על ידי גורמים חיצוניים. אף הם מתוך שלא לשמה, באים לשמה, הכל בנים הם לעם אחד לא־ל אחד ולארץ אחת. חוזרים לארץ, לעם כדי לחזור לא־ל. נוסעים לארץ אשר "עיני ה' אלקיך בה", להשגחת אלקים ולחוקי אלקים.

הנה יושבת בקרון נערה בודדה. מוצאה ממשפחת חסידים וורשאית, למדה בגימנסיה פולנית, נתחנכה בשפה הפולנית ותרבותה ואינה מבינה אידיש או עברית אף מלה אחת. היא נתנסתה בכל מיני נסיונות וחוויות בווארשה. עשרות פעמים נתונה היתה בסכנת מוות וניצלה בדרך נס. המעשים והמאורעות פעלו את פעולתם והיא התחילה מאמינה במציאות השם. לא אחת ראתה עין בעין אצבע אלקים. כיום בת ישראל מאמינה היא ועולה לארצם של ישראל. אך מה רב המהלך בין אמונתה לבין אמונתו של חסיד ליובאוויטש? מהכפירה נתרחקה לעד, אבל עתה זקוקה היא להתקרבות לאמונת אבות.אחת היא מני רבות שצפו מתהום הטומאה והכפירה ושבו לחיק עם ישראל ואלקי ישראל. יש כאן יותר מקיבוץ גלויות – "קיבוץ נידחים" יש כאן, של נידחים בכל הבחינות...

אצל בח"ד במארסייל

למחרת ב־9 הגענו למארסייל. בבית הנתיבות המתינו לנו חברים מבח"ד. בהשגחתם של חברי בח"ד הוכנסו אנשי חב"ד לשלוש מכוניות והוסעו למחנה שלהם, למחנה ברית חלוצים דתיים "בית מאיר", שהוקצה במיוחד לעולים אלו. מקום נאה הוא זה, מצוייד בכל הנוחות, חשמל, מים, גן וכו' וכו'.

בה"ד במארסייל מגלה התעניינות מיוחדת כלפי חסידי ליובאוויטש והוא משתדל בכל יכלתו להנעים להם שעת שהותם כאן. ככל חומר הדין שבתביעותיהם ביהדות. ולא זו בלבד, אלא בסידור העולים הדתיים בכלל יש לו לבח"ד במארסייל זכויות רבות. חבל שלרגל צמצום המקום בארבעת המחנות שלו אין ביכלתו לאכסן את כל החברים המבקשים מאכל כשר, שאינו בנמצא בכל מקום, וסביבה דתית חמימה.

הודות לסידורים מצד חברים במארסייל וחברי בח"ד במארסייל הוחשה עלייתם של חסידי ליובאוויטש לארץ באנייה הנוחה "טראנסילוואניה", שהפליגה ראשונה מנמל מארסייל.

י. פגאלוביטש