הספד בטרם עת

אחד מגדולי העסקנים היהודיים בדורות האחרונים היה החסיד ר' מרדכי דובין. הרב דובין היה אחד ממנהיגי היהדות באירופה, בזכות חכמתו וחינו הרב, שעמדו לו בעסקנותו ובפעולותיו עבור אחיו. עיקר השפעתו הייתה בלטביה, שם גם כיהן כציר בבית הנבחרים. בתחילת מלחמת העולם השניה, פלשו הרוסים ללטביה והגלו לערבות סיביר אישי ציבור רבים מהמדינה. ביניהם היה גם ר' מרדכי דובין. לימים, הסתבר כי עבורו הייתה זו הצלה של ממש, מפני שכאשר פלשו הנאצים למדינה הם רצחו את רוב היהודים שהתגוררו בה. באותם ימים, שהה ר' מרדכי בגלותו ברוסיה.

הרב מרדכי דובין מחלק לחיים בהתוועדות חסידית

לאחר המלחמה אבדו עקבותיו של החסיד הנערץ. איש לא ידע בדיוק האם ומתי ישתחרר. הוא אמנם נפטר ככל הנראה בשנת תשי"ז, אבל כבר בשנת תש"ה הופצה אודותיו השמועה כי הלך לעולמו בטרם עת. רק תקופה לאחר מכן התברר כי השמועה איננה נכונה וכי הרב דובין עדיין חי. בינתיים הספיקו העיתונים לבשר על פטירתו, והיו מי שכבר נשאו הספדים אחר מיטתו של השתדלן המפורסם.

גם בעיתון "הצופה", התפרסם באותם ימים הספד מרתק על ר' מרדכי, אותו כתב מי שמונה מספר שנים לאחר מכן לעורך העיתון – שבתי דון יחיא. הכותב שמיטיב לתאר את דמותו של הרב מרדכי ("ר' מוטי"..) דובין, גדל בעצמו באחת מערי לטביה, והכיר כנראה מקרוב את פעולותיו של העסקן החב"די. מבין השורות מצטיירת דמותו של הרב דובין כחסיד עובד ה', אוהב ישראל ועסקן מחונן שלא זכה די להכרה.

ההספד נכתב חודשים ספורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה בה נרצחו מאות אלפי יהודי לטביה. הכאב העצום על רציחתם של מי שהרב דובין היה להם לנציג ולעסקן מובע גם הוא היטב מבין שורות ההספד.

הרב דובין הלך לעולמו כנראה בשנת תשי"ז, ונטמן בעיר טולה שברוסיה. בשנת תשמ"ז, הועבר קברו לבית הקברות היהודי במלחובקה הסמוכה למוסקבה, בהוראת הרבי נשיא דורנו.

כך תיאר אותו שבתי דון-יחיא (תחת שם העט "שי"ן"):

_____________________________

ידים משותקות

א.

הלך לעולמו בגלות אדום ר' מרדכי דובין, פרנסה המופלא של יהודי לאטביה. אילו היה מת בתוך מאה אלף היהודים החיים בקהי­לות לאטגאלה, קורלאנד וליפלאנד, שתדלנם הגדול, היו אומרים בכל קהילה "קדיש" אחרי מיטתו של ר' מוטי. אבל היהודים היקרים הללו שוכנים הרוגים ביערות ריגה ופרוורי דווינסק. הם אינם קיימים. הגרמנים חסכו להם קרונות להוביל את היהודים לחצרות־המוות בפולין. בלאטביה עצמה אפשר היה לכלותם. הלאטבים עזרו להם במלאכתם. דממה ירדה על ערי המדינה ועיירותיה. לא נשאר אף יהודי אחד בכל הארץ. מכתב הגיע משם. חייל יהודי בצבא האדום כותב, שזכר יהדות לאטביה יש לראות בבגדים ובשמלות של הגברים והגברות הלאטביים. הם רצחו וגם ירשי את רכוש ההרוגים. ר' מוטי ראה את כלייתם מרחוק. משהם אינם נמצאים בעולם, אף קיומו היה מיותר בעיניו. לבו נוצר רק בשבילם. משפסק לדפוק לב הקיבוץ היהודי בלאטביה — נידם גם לבו. הוא הצטרף לחברתם. קדוש בין קדושים. העריצות הכריתה אותם ואותו. בלא כל טעם הושלך לבית הכלא. וכששוחרר, כביכול, לאחר שידיו שותקו, נשאר כלוא בבית־אסורים הענקי...

ידיו היו משותקות לפני מותו. דווקא הן, הלבנות והצחות, שהיו דובבות שעה שהחזיקו בתוכן ידים מבקשות עזרהוישועה, שהיו בוכות עת צררו בתוכן צרור תעודות של יהודים מוכי־יסורים, שהיו צוחקות עת הושיטו ליהודים תעודות המקפלות בתוכן הרווחה וכבוד וחיים, — ידים קוסמות של מידת־הרחמים החיה, שכל שריר היה מדבר, נאנח, שמח, ששתיהן היו כלי־שרת למצוות החסד. איש־חב"ד הזה במהות הגשים את דבר ה"תניא" במילואו "המצוות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי. עושה המצוות נעשה לבוש לרצון העליון. אברי הגוף נעשו בשעת מעשה מצווה מרכבה  ממש לרצון העליון, כגון: היד המחלקת צדקה והרגל ההולכת לדבר מצווה".

דווקא ידיו שותקו. המכשיר הענוג שבו הציל יהודים ממוות, מבית־האסורים, מיוון הצער. כאילו השיתוק נכנס לגופו ואמר לו: ר' מוטי, אין כבר את מי להציל. הצורר רצח את כולם, את כולם.

ב.

הוא היה האחרון לשבט של שתדלנים גדולים. בדורות קודמים קמו אישים רבי־השפעה, שבקסם שפתם היו מעבירים את רוע הגזירה מעל לראשם של יהודים. הם התדפקו על דלתות שליטים עריצים. על דלת כניסת הכבוד, ואם אי־אפשר — היו חודרים דרך המטבח. בשעות הקבלה ושלא בשעות הקבלה. בחצר עומד כלב רע ומשרתים מסיתים אותו לשלוח את שיניו ביהודי. בשער עומד שוער והוא מטיל את היהודי המרדן מעל למדרגות. אבל הוא אינו מוותר. דוחפים אותו יסורי־ישראל. הוא מגיע' אל  השליט, ובתבונה רבה ובחן -אנושי ובגמישות של חכמת־גולה — עתים גור אריה יהודה ועתים תולעת יעקב, — הוא משפיע עליו, קורע גזירות, קונה את לבבו, משתלט על העריץ והעריצים. בגלות אי־אפשר לילך תמיד בקומה זקופה. פעמים יש צורך להתכופף, להנמיך את הקול. להשתמש בכל הטכסיסים כדי להציל את הכבשה מפי שבעים הזאבים.

ר' מרדכי דובין היה שתדלן טיפוסי. ועשה טובות לרבבות יהודים בכושרו להתחבב על שליטי המדינה. ה"משרד" שלו היה, בבית־הכנסת שב"חצר־ברג" בריגה. "שטיבל"־חב"ד גדול, שם היה אחד מה"עובדים" הוותיקים. עד שתים־עשרה בצהרים היה מאריך בתפילתו. אלא בין פרק לפרק היה מקבל פני המבקשים את עזרתו. הנה הוא עומד עטוף בטלית ומפזם פרקי־התפילה. מתהלך על פני הבית, סופק כפיו, עוסק בדביקות. מבחוץ נישא קול־המולה של מתקהלים מרובים. התור מתחיל מפתח ביהכנ"ס, גולש עם המדרגות ומשתפך בחצר הארוכה והרחוב הסואן. מאות אנשים ונשים מכל השכבות מבקשים את עזרתו. כל אחד וצרור יסוריו.  ראובן עומד להיגרש מהארץ ונזקק לרשיון־ישיבה במדינה. שמעון רוצה לאכולי מאכלי-כשר בשרתו בצבא. לוי רוצה רשיון לפתוח חנות. יהודה - להציל את בנו שחשוד על השתייכותו לאירגון פוליטי בלתי ליגאלי. עומד רב ועומד עסקן בענייני תיאטרון. עומד ציוני ולידו בונדאי [חבר ב'בונד' - מפלגת פועלים גדולה. מ.ש.]. כולם מצפים לו. ידים ועינים של טובעים ביסורים, של יהודי גולה — מכוונות אליו. פניו הגאים, הנבונים, הנתונים במסגרת זקן מפואר, מתעננים בעננה כבדה. כל יום הוא טובל את עצמו בצרות ה"קטנות"  של מאות יהודים, וכל יום חש את צרבת הצער כבפעם הראשונה. במתינות מאזין לתינוי הלבב של כל אחד. כמעט שאינו רושם דברים בפנקס, אלא סופג את הכול בדמו ובנפשו. לאחר התפילה הוא יוצא לרחוב ואחריו נגררים מאות יהודים ויהודיות. מאות נאדות דמעות. וכשרואים אותו מתהלך ברחובות ההומים של ריגה, בקומתו הזקופה, בזקנו המלבין, ברשת־הקמטים המתרקמת בין עיניו, כשמלפניו ומאחוריו יהודים דוויים, — הגויים מפנים את ראשיהם ומתלחשים בינם לבין עצמם, ספק בחירוק־שינים וספק בהיתול מר: "הנשיא של הז'ידים"...

שבתי דון יחיא. כותב ההספד

משספג הרבה צרות הוא מתחיל להתרוצץ ממיניסטר למיניסטר. בלא תיקים ובלא גדוד מזכירים. לבדו הוא הולך, מופיע לפני תקיף פלוני ושליט אלמוני, — ומריק בפניהם מה שספג במוחו ובדמו; מריק בתבונה דקה, בגמישות של הולך על חבל מתוח, בגילוי פנים לכאן ולכאן. בשעה מאוחרת בערב הוא שב עייף, דלול-כוחות עם ה"שלל" הרב ומחלקו בפנים מאירים בין הנצרכים: אחד מקבל היתר־ישיבה והשני מקבל תעודת־שחרור לבנו, השלישי והרביעי והחמישי, — אף הם באים על סיפוקם. יומו ארוך פי כמה וכמה מימיהם של אחרים. בכל יום הוא מציל נפשות הרבה בשכלו, בעצביו החזקים, במסירותו ובאהבתו הפשוטה והטבעית לכל אדם מישראל. שהרי לישב חמש־עשרה שעות בכל יממה בין עשרות יהודים, לקלוט את טענותיהם ולרוץ למיניסטרים ולפקידים ולעוזריהם ולשמור על רעננות הנפש ועל צלילות הדעת, — כוחות ענק נדרשים לשליחות זו. והם היו אצלו. ודאי ניחן במתנת אלוקים להיות שליח עמו במדינת לאטביה.

ג.

ה"שטיבל" וה"חדר", המלמד והאדמו"ר — עולמו הרוחני.  מבעד סיפורי־חסידים הציץ אל העולם. מדברי פשטות, בלא כיווני חן ובלא קישוטים לשוניים. כאחד האנשים משוחח. לעניין, עתים מתובלים באימרה חסידית, בפתגם חריף, — יהיו קולחים דבריו הנבונים והצלולים. מתוך הקרקע העממית צמח. בא כוח ההמון היהודי בלאטביה. מזיגה ברוכה של לב פתוח ורחב, עממיות עטוייה מעטה של אצילות חבדי"ת, בצירוף לטוש נימוסים של המערב. מסביב לשולחן־ה"חוזר", אותו סומא ישיש, שהיה זוכר בעל פה כל ה"תורות" של אדמו"רי חב"ד — היה כאחד מהם: הומה מתוכו את ניגונו של הרב, ניגון בלא מלים, כולו רוח ונפש בלא קורט של חומר, טובל פיתו ברוטב של דגים וסועד בסעודת־מצווה כחסיד מדורי־דורות; שומע חסידות ומספר סיפורים עם כל ה"קמטים" הדרושים. בארמון המיניסטר היה אחר לגמרי. עמדה לו לשונו הלאטבית העממית החיה, נימוסיו המצוחצחים, ובינתו היהודית החריפה. שר ימני ושר שמאלי, בא־כוח האיכרים ונציג הפועלים, אנטישמי מובהק או מוסווה במסווה הדימוקראטיה,  — אל כולם הלך, בפני כולם פרש את היריעה של יהודיו הסובלים, ומכולם הוציא מה שהיה צריך להוציא. השתדלן שובר בפטישו לבות־סלעים. יהודי העיירות עטפוהו בעטיפת האגדה. סיפרו סיפורי פלאות על השפעתו המרובה. מפני שהוא היה משיג מה שלא השכילו להשיג מדינאים יהודיים גאים, זקיפים, בעלי מוניטים בעולם היהודי הגדול. אחר היה בשבתו בראש פרנסי קהילת ריגה המעטירה, יהודים אמידים וגם נדבנים גדולים, מקבלים מגידים ושדרי"ם ושליחי־ציון במאור־הפנים ובידים פתוחות. כאן היה בעל־בית יהודי מכובד, ראש וראשון לקהלה גדולה, עשירה, שבתוכה נמצאים יהודים ממזרח וממערב אירופה, שהלכו ונתמזגו, הלכו ויצרו טיפוס מיוחד במינו: יהודי לאטבי, שיושב עד גבולות שני שבטי-ישראל גדולים ונוטל משניהם את התכונות הטובות. טוב־לבב וסדר, עממיות ונימוסים משוכללים, נדיבות ודייקנות, אוהל יעקב וטרקלין העולם.

הוא היה נציג השבט כלפי פנים וכלפי חוץ. יהודים ראו בו אחד מתוך השורה. לא דוקטור ולא רב. אדם בלא תוארים. "עמך". שמגין עליהם בכשרון, במסירות ובאמונה. גויים ראו בו את הראש לעדת היהודים. בהפגנות של מפלגות־אופוזיציה היון נושאים שלטים גדולים, שעליהם היה מצוייר איך הממשלה נתונה ברשת זקנו של ר' מרדכי היהודי השליט הכול יכול של לאטביה. בציורים אלו היתה מנה גדושה של אנטישמיות. אבל כשאותן מפלגות הגיעו לשלטון אף הן היו מקבלות אותו בסבר פנים, והאופוזיציה החדשה היתה, מאשימה את זו של תמול בהשתעבדותו ליהודי רב־הכוח...

ד.

בחשאי נשחטה היהדות הלאטבית. בימים הראשונים לכיבושם שרפו הגרמנים את רבותיה בכל קהילה וקהילה, שרפו את בתי-כנסיותיה וספרי־התורה, ואת ההמונות המיתו ביריות־בהמון במשך ימים ספורים. הטכניקה השטנית המשוכללת, שהשמידה מיליונות בתקופת־זמן קצרה בערך, גמרה את מלאכתה במהירות בהשמדת מאה אלף יהודים. במיוחד כשאותו עם נבל, עם־ממזרים מבארונים גרמניים, הגיש להם את העזרה המליאה. ולא עוד אלא בטריבליאנקה ובמאידאנק שירתו בתפקיד מהשמדה הרבה לאטבים. מועטים ניצלו מבין יהודי לאטביה. אחד במחוז ושניים בגליל. ספק רב אם העם הלאטבי בא במשהו על ענשו. הריהו עם משוחרר בברית הריפובליקות המאושרות.

בין הניצולים המועטים — היו הגולים בתקופת שלטון הרוסים. הוגלו ציונים, עםסקנים מכל המפלגות היהודיות, רבנים ויהודים חרדים. אף ר' מרדכי דובין הוגלה לעומק רוסיה. כאן חבשוהו בבית־האסורים. רבים מבין דגולים מתו בבתי־הכלא, בערבות־השלג של סיביר, במחנות־עבודה קשים. ראשים מפוארים של הציונות בלאטביה נפלו ברעב ובמגיפות. בינתיים פלשו הקלגסים הגרמנים לרוסיה. חל מיפנה־מה ביחס לגולים. אילו מהם שוחררו והועמדו בפיקוח המשטרה. ואף ר' מרדכי "זכה" להשתחרר לאחר שהמוות חדר לשתי ידיו הגומלות חסדים. מבית כלאו ראה איך החרב מתיזה רבבות ראשים של יהודי לאטביה; ראה עריצים נוראים, שהשתדלן המוכשר ביותר לא ירכך את שנאתם לישראל, שמול איבה עמוקה כשאול זו שותקה היד הנאמנה ביותר. ידיו צנחו, צנחו למטה, ומהן חדר המוות לכל אברי גופו וצירף אותו לשבט־הקדושים על גדות הדווינה, השבט שהוא היה פרנסם הגדול עשרות בשנים.

נסתלק השתדלן היהודי הגדול ביותר בתקופה שבין מלחמה למלחמה.

שי"ן | הצפה, ב' בסיון תש"ה