התעוררות לפורים

הנשיא, הרועה

מאת: הרב יוסף יצחק לו, ביחד עם הרב אסי שפיגל

כל יום טוב שנחגג בנוכחות הרבי, סיפק חווית חג מיוחדת ומלאה, ותמיד עורר השראה עמוקה, מרוממת ונצחית, בזכות - הרבי.

יום טוב עם הרבי התחיל בימים, וברוב השנים גם בשבועות שקדמו לחג המתקרב. הרבי היה מזכיר את הימים טובים המתקרבים ומדבר על ההכנות לקראתם. כך היה בראש השנה ובסוכות, בי”ט כסלו ובחנוכה. ביו"ד שבט, בפורים, בפסח, בשבועות, בי”ב תמוז ועוד. ככל שהתקרבו הימים טובים, האווירה ליד הרבי הפכה "מלאה" יותר, זה הורגש במיוחד בימים שלפני חג הפסח ובמועדי חודש תשרי, כי החל משנות הלמ"ד, היה הרבי מתוועד גם בערבי ימים טובים, בליל ערב ראש השנה, בליל ערב סוכות ופסח (בי”א ומשנת תשל"ח והלאה, אף בי”ג ניסן) וליל ערב שבועות - בנוסף להתוועדות אחת לפחות בכל יום טוב עצמו. (התוועדויות שמחת בית השואבה פסקו בשנת תשכ”ה, וההתוועדויות של ערב סוכות נפסקו אחרי תש”ל. אבל מתשמ”א ואילך היה הרבי אומר שיחה כל לילה של סוכות ללא יוצא מן הכלל).

בהתוועדויות האלה היה הרבי דן ומבאר את עניני החג בנגלה ובחסידות. השיחות היו מלאות בדרוש והוראות מענינו של חג. כמובן הרבי היו אומר מאמרי חסידות שנוגעים לעניני היום טוב. תמיד היה הרבי שולח מכתבים כללים בשבועות שלפני פסח וראש השנה, ולפעמים, גם לפני שאר הימים טובים.

ימים טובים אצל הרבי תמיד היו מלאים וגדושים. אורחים רבים מרחבי העולם היו מגיעים כדי לחוות את ימי החגים מעוררי ההשראה והמרגשים בחצר הרבי. 

אבל פורים היה שונה. פורים – בהיותו פורים –  הוא חג מרגש במיוחד בכל קהילה יהודית. כל יום טוב היה מרגש אצל הרבי, וכל אחד יכול רק לדמיין לעצמו עד כמה הציבור היה נרגש, כשימי הפורים היו ממשמשים ובאים. ואכן, כמה מההתוועדויות ה"מרגשות" ביותר הן התוועדויות של חג הפורים. 

לפניכם רשימה חלקית של התוועדויות פורים בלתי נשכחות: 

בשנת תשי”ג: הרבי "העיף" את סטלין ימ"ש באמירת המאמר (השני) בסיום ההתוועדות, ובעקבות ההקדמה של הסיפור של "הוא-רע". 

בפורים תשט”ו הציע הרבי עשירות למי שירים את ידו. 

בפורים תשח”י היתה ההתוועדות הארוכה ביותר (מעל 9 שעות!). הרבי שתה משקה “עד דלא ידע”. 

בפורים תשכ”ו הכריז הרבי בסיום התוועדות ש"כל הפושט יד נותנים לו". הרבי חילק אז "לחיים" לכל הנוכחים בהתוועדות, והמשיך בחלוקה גם למעלה בכניסה של 770, ביציאתו חילק לאנשים שעמדו מחוץ לרכב. גם כשהגיע הרבי לביתו חילק משקה לנוכחים שם טרם נכנס לביתו.  

בפורים תשל”ט פתח הרבי את ההתוועדות בהכרזה שההתוועדות תתחיל בניגון, לא בשיחה, לאחר מכן ביקש הרבי שהציבור כולו יאמר "לחיים" ארבע פעמים, אחת אחרי אחרי השניה. בהמשך ההתוועדות הייתה שיחה מיוחדת ליהודים שהגיעו לאחרונה מפרס שהשתתפו בהתוועדות, והרבי גם ביקש שהם ישירו את אחד השירים של יהודי פרס. 

בפורים תשמ”א היה פורים משולש ובערב שבת אמר הרבי מאמר אחרי מנחה בזאל הקטן – מעמד מיוחד רק לפורים הזה. לאחר המאמר אמר הרבי לחיים פעמיים (על כוס מפלסטיק!), ואמר לקהל: "לחיים, אן (-בלי) הגבלות", ובכך ביטל את “גזירת המשקה”. באותו ליל פורים נכנס הרבי ל"מעריב" ופנה אל ה”קהל” ועודד את השירה בחזקה גדולה – בסגנון של שמחת תורה. 

בפורים תשמ”ב, ביקש הרבי שאחד הנוכחים יוציא את הקהל ידי חובה ויאמר לחיים ארבע פעמים ויעשה "קולע". לאחר מכן שרו את השיר הרוסי "אי וואדיע מי", והרבי עודד את הניגון בעוצמה רבה למשך זמן ארוך;

וב(שבת שלאחרי) פורים תשמ”ה (פורים היה ביום חמישי באותה שנה), אז הייתה התוועדות מיוחדת שברוב השיחות ביקש הרבי שרבנים ויהודים מרקעים שונים יאמרו לחיים.

בנוסף יש לציין שהשיחות בהתוועדויות של פורים היו בדרך כלל בסגנון שונה, מלאות בהסברים עשירים, ובאווירת "פורימדי’ק". לעתים קרובת היו הסברים יפים ומתוקים להפליא על המגילה (תשל”ג לדוגמא, מהתוועדות זאת יש גם ווידאו) והיו גם שיחות על פירוש רש”י במגילה כמה פעמים. השיחה המפורסמת בענין "קם רבה ושחטיה לרב זירא” נאמרה בשבת שאחרי פורים תשד"מ. השיחות של מיהו יהודי התחילו בפורים תש"ל, השיחה על שריקה בפה, והבקשה שכולם יניחו תפילין של רבינו תם מגיל בר מצוה בתשל"ו, השיחה על הקשר בין ליובאוויטש וגור בשבת שושן פורים תשל”ז, השיחה על זכויות לאנשים לא בריאים בתשמ”ו, והשיחות הארוכות והעוצמתיות על משיח בפורים תשמ"ז (התוועדות פורים האחרונה לעת עתה).

המאמרים של פורים גם היו פעמים רבות מאמרים בלתי נשכחים. בתשח”י המאמר נמשך שעה, בתש"כ בכה הרבי מרות במהלך אמירת המאמר “בלילה ההוא”, ובהתוועדות של פורים תשמ”ז לא נאמר מאמר - וזאת היתה הפתעה גדולה, שכן בספר המנהגים כתוב שהאדמו"ר אומר דא”ח בסעודת פורים.

הניגונים בהתוועדות היו בדרך כלל מאוד פריילעך ו"פורימ'דיק", ובנוסף הרבי היה מורה לאנשים לומר "לחיים" לעתים קרובות יותר מבשאר ההתוועדויות. כמו כן היו התרחשויות חריגות אחרות בתוך ההתוועדות ופעמים רבות ביקש הרבי שמאן דהו יתנדב להיות במצב של "עד דלא ידע" ויוציא את הקהל ידי חובת המצווה. 

וכך, לאורך השנים, הקהל התרגל לצפות בדריכות רבה להתפתחויות מעניינות ומלהיבות בהתוועדות של פורים. חלק מהחסידים נהגו להגיע להתוועודות קצת מוקדם מהרגיל, מיד אחרי שאכלו בבית את סעודת פורים. אני זוכר שהרב אלי' חיים רויטבלט והרב חצקל ברוד היו מגיעים מהבית עם בקבוקי משקה ומתיישבים במקום שלהם בהתוועדות, הציבור היה אומר "לחיים" ונכנס לאווירת הפורים, עוד לפני שנכנס הרבי להתוועדות. 

התוועדות פורים, התקיימה תמיד בלילה, אחרי הסעודה של החסידים בבית (והרבי הסביר בפורים תשמ”ה, שההתוועדות מתחילה בשעות הלילה כדי שהציבור יוכל לסיים את הסעודה עם המשפחה). הייתה אווירה שהביאה איתה תחושה ואנרגיה מסוג אחר גם לפני שנכנס הרבי לבית המדרש. למען האמת, כל התוועדות עם הרבי הרגישה מיוחדת במינה ותמיד חשנו רגשות מיוחדים באותם דקות בהם רצנו בחופזה ברחובות השכונה לכיוון 770 לקראת ההתוועדות, ההרגשה הזאת של להכנס פנימה בזריזות, לתפוס מקום טוב, ולהביט במחוגי השעון האומרים ששעה מתקרבת ומתקרבת והנה עוד רגע נכנס הרבי לאולם. זאת היתה תחושה קבועה. אבל בפורים היתה אווירה אחרת, וההתרגשות והציפייה באוויר היתה מורגשת בצורה אחרת לגמרי.

היו שנים בהם לא הייתה התוועדות פורים בפורים עצמו, למשל כשפורים חל ביום שישי. זה קרה רק חמש פעמים בשנות הנשיאות של הרבי: בשנים תש”י, תשי”ד, תשל”ד, תשל”ז ותשמ”א (וגם בתשנ”ד, אבל זאת כבר היתה תקופה בפני עצמה). באותם חמש פעמים של פורים המשולש אצל הרבי, ההתוועדות של פורים תמיד היתה בשבת שלאחריו. הפעם היחידה שהרבי דיבר בפומבי בקביעות כזאת היתה – כפי שנכתב לעיל - כשאמר את המאמר בתשמ"א. 

היו גם שנים - לא הרבה - שבהן התוועדות פורים לא היתה שונה במיוחד מהתוועדות "רגילה". לא היו אירועים חריגים או שיחות ארוכות על תוכן המגילה (למרות שכמובן כל השיחות היו "עשירות" בתוכן); בלי מאמר יוצא דופן – וללא ארוע יוצא מן הכלל. בכתבה הזאת, אתמקד בפורים תשמ”ג, שבתחילתו היה נראה כהתוועדות "רגילה", אבל בסופו של דבר הפך למשמעותי מאוד ובולט, לפחות עבור אדם אחד. 

אבל לפני הסיפור, הקדמה קצרה. שנת תשמ”ג לא הייתה אחת השנים "המלהיבות" אצל הרבי. כמו בכל שנה, השנה הייתה מלאה וגדושה בהתוועדויות ושיחות, ומלאה ברגעים מעוררים, אבל בהשוואה לשנתיים שלפניה ולשנתיים שאחריה - תשמ”ג הייתה שנה "שקטה" אצל הרבי (בתשמ”א עורר הרבי על שלל נושאים כמו הקהל וצבאות ה', וספר התורה של צבאות ה’, והרבי אמר מאמר בפורים – בין היתר. בשמ”ב היתה שנת יום הולדת השמונים של הרבי, אז התחיל מבצע ספרי התורה הכלליים ויצאה לאור המהדורה קמא של התניא –  ועוד רבות. בתשד"מ דיבר הרבי שספר ה”תניא” יודפס בכל מקום, וכן היה אז שטורעם גדול על משיח, וכמובן התחיל אז מבצע לימוד הרמב"ם - ועוד כהנה. בתשמ”ה נמשך מבצע הרמב"ם והסיום הגדול הראשון שלו התקיים בי"א ניסן, אז התחילה פרשת הספרים ועוד רבות).

בשנת תשמ"ג אמנם התחיל הרבי בקמפיין אינטנסיבי יותר על שבע מצוות (כולל בהתוועדות פורים), אבל זה היה יותר נושא עליו דן הרבי מאשר מבצע מעשי. רבות מההתוועדויות שהיו יכולות להתקיים בימות החול, כמו כ’ חשון, יו"ד כסלו, חמשה עשר בשבט, כ’ אב - היו בשבת באותה שנה. ה”גילויים” של השנה לא היו כמו בשאר השנים. התוועדות פורים – שהכילה כמה שיחות מרתקות במגוון רחב של נושאים, כמו שיפורט להלן – לא כללה שום דבר יוצא דופן, ולא היתה התוועדות בלתי נשכחת כמו התוועדויות בהרבה שנים אחרות, ובמיוחד, כאמור, בשנתיים שלפני ואחרי.

יחד עם זאת, כנ"ל, לפחות אדם אחד ראה בהתוועדות זו נקודת מפנה גדולה בחייו.

זה היה בחור בשנות העשרה המאוחרות לחייו, שהתחיל לחוות לבטים פנימיים ולא היה ברור לו לען פניו מועדות. בימינו זה נקרא משבר זהות. הוא התחיל לחשוב מי הוא ומה הוא רוצה וחייב להיות, כי עכשיו הזמן להכין לחיים. הנושא התחיל להטריד אותו והפך למאבק פנימי. אותו בחור תיכנן להיות שליח והבין שעליו להתמקד בהכנת חייו לקראת מטרה זו, אבל מצד שני הוא הרגיש חוסר פנימי וחשש שאולי הוא אינו ראוי לתפקיד נעלה שכזה, ואולי יש להתמקד לכיוונים אחרים. 

המאבק של הבחור הזה התחולל אך ורק בראשו שלו. הוא לא דיבר וסיפר על כך לאיש (זה הי' לפני הקריאה מהרבי על "עשה לך רב"), וגם לא כתב על כך לרבי.

ואז הגיעה שבת שמות של שנת תשמ"ג. השיחה של הרבי על הרש"י באותה התוועדות עסקה בדיאלוג שהיה למשה עם ה' בסנה. בשאלה השנייה ששואל משה את ה', הוא אומר: אני הולך למסור את בשורת הגאולה לבני ישראל והם ישאלו אותי: "מה שמו"?  מה אומר עליהם? והקדוש ברוך הוא עונה "אהיה אשר אהיה". 

הרבי שאל מספר שאלות על פירושו של רש"י, וביאר שהקושיה של רש"י היא מדוע אלה השאלות ששאל משה: למה חשב משה רבינו שבני ישראל ישאלו שאלה כזאת? היעלה על הדעת שישאלו מה שמו?  זו השאלה? ועוד השאלה הראשונה שהם ישאלו? זה מה שיהיה בראש שלהם כאשר הם ישמעו את בשורת הגאולה?! בנוסף לכך הם הרי הכירו את שמות ה' מהאבות. משה היה יכול לבחור כל שם שהכיר: השם, אלוקים , אלוקינו, או יו”ד ק"ה, "וועלכער נאמען דו ווילסט" (=איזה שם שתבחור)?! ומה הקב"ה עונה על זה? “אהיה אשר אהיה”. זה שם שהם מעולם לא שמעו עליו. דווקא השם הזה יעורר בעצמו שאלה לגבי השם!

הרבי הסביר באותה התוועדות ששמו של ה' הוא ביטוי להנהגה שלו. משה חשב, שהשאלה הראשונה שבני ישראל ישאלו, היא: "איזה מין אבא זה שהוא רואה את הצרות הנוראות של הגלות, פרעה "באדט זיך" (רוחץ) באידישער בלוט (דם יהודי) - בזמן שהוא יושב בשמיים ורואה את מתרחש? איזו מין התנהגות זו? מה אומר אליהם, איך עליי להגיב לשאלה הזו? “ויאמר ה’ אהיה אשר אהיה”. התשובה היא: הייתי שם, ותמיד אהיה שם, אבל בזמן הגלות זה בסתר.

זהו סיכום בקיצור מאוד של השיחה המדהימה הזו – שמודפסת גם בלקו”ש חלק כ”ו שיחה שלישית לפ' שמות .

אבל זה לא היה כל הסיפור של השיחה. הרבי בכה תמרורים כשדיבר על הגלות ועל זה שפרעה רחץ את עצמו בדמם של ילדי ישראל. בשלב מסוים הרבי התאנח (קרעכץ בלע"ז) הוא הניח את ידו הקדושה על פניו. זה היה רועש וחדר עמוק.

הרושם של השיחה נשאר אצל כל מי שהיה שם. וגם על הבחור שעמד שם השאירה השיחה רושם עמוק. הרבי לא רק לימד והסביר רש"י ופסוק בתורה. זה היה אמיתי. הרבי חי את החלק הזה בתורה, תורת חיים, וראה בזה הוראה לכולם.

עבור הבחור, זאת היתה ההוראה הראשונה שלו לכיוון בחיים: התורה היא לא רק מדריך לחיים טובים. היא החיים עצמם. ובלי תורה, החיים עצמם אינם חיים.

הההוראה השנייה הגיעה שבוע לאחר מכן, בשבת וארא, ממש בתחילת ההתוועדות היה דיבור ממושך על כך שכל אדם, לא משנה מי, נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא "ל'שמש את קונו". הכלל הזה תקף גם כשיש גלות בסביבה, וגם כשאפשר לחשוב שהדברים שונים. הלימוד כאן היה: אדם יכול לשרת את הקדוש ברוך הוא בצורה הטובה ביותר דווקא על ידי זיהוי הכישרונות והמומחיות הייחודיים שלו. באמצעות זה, האדם מוצא את הפוטנציאל שלו (או שלה) ויודע היכן להתמקד.

ההוראה השלישית הגיעה שבוע לאחר מכן, בהתוועדות הבאה של שבת בא. בתחילת ההתוועדות דיבר הרבי על המשמעות של "בא", שפירושו "לבוא פנימה", ללכת עד הסוף בפנימיות, וחיבר זאת עם שמו של הרבי הקודם "יוסף", שמשמעותו להוסיף ולהגדיל. זה גם היה שמו של אותו בחור... לקראת סוף ההתוועדות - שנמשכה עד אחרי מוצ”ש! – הייתה שיחה מאוד ארוכה, בהמשך להתשובות ברש”י, לגבי יגיעה ו”עבודת פרך” בעבודת השם – שכנראה הי' בהמשך להתחלת ההתוועדות. הלימוד היה: אתה יכול למצוא את המקום שלך, אבל המקום הוא עמוק בפנים, וזה דורש עבודה קשה ומאמץ. למרבה הפלא, הרבי דן בנקודה הזאת גם בשיחה הראשונה של התוועדות יו"ד שבט, באותו יום שני בלילה.

ההוראה הרביעית הגיעה בשבת הבאה, בשלח, חמשה עשר בשבט, שבת שירה. הניגון אחרי השיחה הראשונה היה “וינחם לבטח”, שמדבר אודות קריעת ים סוף. הרבי התחיל את השיחה השנייה (נשמע כמעט כמו מאמר) עם הפסוק של הניגון הזה, ודיבר על איך שה' החריב את המצריים, והשווה את זה למקומות השונים שמדברים על מה שהולך לקרות עם הגויים בבוא המשיח ושאי אפשר לומר שהם יושמדו! במקום זאת, העולם יתעלה לרמה יותר גבוהה עד כדי כך שגם הגויים לא יהיו כמו שהם עכשיו. השיחה הזאת הוגהה ויצאה בלקו"ש לפרשת בלק של אותה שנה, ונדפסה בלקו"ש חלק כ”ג. זוהי שיחה מדהימה, וההוראה ממנה היא שכל אדם, לא משנה מי, הוא חשוב ויקר לבורא, והבורא רוצה אותו בעולם הזה כדי שהוא ישרת את ה' על ידי ניצול הכישרונות שהשם נותן.

"משפטים" היתה ההתוועדות הבאה, וההוראה הייתה, שוב, ממש בהתחלה. השיחה הראשונה הייתה איך כל המבצעים - כל אחד ואחד - קשורים לשבת הזו: שבת, משפטים, שקלים ומברכים אדר. ההוראה החמישית הייתה על איך להגיע לכל העולם: דרך המבצעים של הרבי .

ההוראה השישית הייתה בשבת תרומה. נושא הפתיחה של ההתוועדות היה משה רבינו (ערב ז’ אדר), תורה וחינוך. הבכן למעשה היה הצורך בהתקשרות למשה רבינו ותורתו, והחשיבות בלימודה לאחרים. 

ששת ההוראות האלו היו כל מה שהבחור היה צריך כדי לפתור את הבלבול והספקות שלו. הכלל הראשון הוא שהחיים של יהודי הם אידישקייט ותו לא. הכלל השני הוא שכל אדם נברא עם כישרונות לשרת את ה'. השלב השלישי הוא איך זה מתבטא בתוך כל אדם, כלומר כל אדם נוצר עם הכשרונות שלו שאין לאף אחד אחר, וברגע שהאדם גילה וזיהה אילו כישרונות הם, הוא יכול למצוא את המקום שלו או שלה, ולעמול ולהתייגע כדי למצוא סיפוק ושמחה בחייו. השלב הרביעי הוא להכיר כמה כל אחד יקר לה’. השלב החמישי הוא שכל זה מתבטא על ידי שליחות. והשלב השישי הוא איך הכל מתבטא דרך ההתקשרות לרבי.

הבחור הזה הרגיש כאילו הרבי דיבר עמו ישירות - למרות העובדה שהבחור לא כתב על זה דבר לרבי...

ואז הגיעה פרשת תצוה, ערב פורים, וביום ראשון בערב התקיימה ההתוועדות של פורים. התוועדות פורים תמיד הייתה בהתרגשות רבה, כפי שצוין קודם לכן, והבחור הזה התרגש. הוא היה כולו שם. הודות לרבי, הוא הבין לאן פניו מועדות בחיים, אבל הוא רצה סימן אחד, סימן, שכל זה אינו רק הדמיון שלו. הוא ציפה להתוועדות "פורים'דיק", ולמשהו ייחודי ויוצא דופן.

הרבי נכנס להתוועדות ועשה משהו די חריג להתוועדות של יום חול:

כדי להבין מה היה חריג, הנה הקדמה קצרה: כשהרבי היה יושב ליד שולחן ההתוועדות בשבת, הוא היה מרים את הגביע ומנגב אותו במפית, ולאחר מכן מעמיד אותו על מקומו. לאחר מכן הרבי העביר אותו לרב מנטליק - ואחר כך לרב י'וניק - למלאות אותו ביין. לאחר שהתמלא הגביע והועבר בחזרה לרבי - הרבי תמיד היה מהנהן בראשו הקדוש בתודה. הרבי היה לוקח את הגביע בידו הקדושה עושה קידוש ומברך. ברגע שהרבי טעם מהיין, היה ר' יואל מתחיל בניגון - בדרך כלל זה הניגון של הקאפיטל של הרבי (מתש”ל ואילך). [בשנים היותר מוקדמות, הרבי לא תמיד עשה קידוש בהתוועדות של שבת. רק בשנות הכפי"ם המאוחרות עשה זאת הרבי בתדירות גבוהה יותר, ובשנות הלמדי”ם המוקדמות, הרבי היה עושה קידוש בכל התוועדות של שבת].

בהתוועדויות בימי חול לפני תשל”ח, הרבי היה נכנס להתוועדות ואם היתה זאת התוועדות "גדולה" - כמו י”ט כסלו, י”ב תמוז וכדומה, היה הרבי הרבי עושה בדרך כלל את אותו דבר שעשה בשבת: מעביר את הגביע והיו מוזגים לו כוס יין, ואז עושה ברכה על העוגה (ואחר כך על היין) והיו שרים ניגון. רק אחרי הניגון, היה הרבי מתחיל את השיחה הראשונה. בהתוועדויות ה"קטנות" יותר, הרבי היה מתחיל מיד את השיחה הראשונה או מסמן לשיר את הניגון של המאמר. (הרב מנטליק תמיד עמד ממש ליד הרבי כאשר הרבי נכנס, ונשאר לעמוד שם במשך השיחה הראשונה, למקרה שהרבי יבקש למזוג את היין מיד עם כניסתו).

אחרי תשל”ח, מעולם לא קרה - למיטב ידיעתי - שהרבי ביקש למלאות את הגביע לפני השיחה הראשונה בשום התוועדות בימי חול. הרבי היה מתחיל מיד את ההתוועדות בדיבור והוא היה שותה מהיין רק אחרי השיחה הראשונה (או אחרי המאמר, אם כך התחילה ההתוועדות).

 כשהרבי נכנס להתוועדות פורים תשמ”ג, הרבי הפך את הגביע לצדו הפתוח, ומזג בקבוק קטן לתוך הגביע - וזה משהו שהרבי עשה בעצם בכל התוועדות תש”מ והלאה, ואז, באופן מפתיע, הרבי העביר את הגביע לרב מנטליק למלאות! לאחר מכן לקח הרבי מפית והניח בתוכה כמה חתיכות עוגה -  שוב, זה מה שהרבי היה עושה בדרך כלל בזמן שמילאו את הגביע, ונראה היה כאילו הרבי עומד להתחיל את ההתוועדות הזו עם לחיים וניגון - כמו בשנים הראשונות. לפתע, מיקד הרבי את מבטו מול המיקרופון והחל לומר את השיחה ראשונה .

נדמה היה שמשהו ייחודי ויוצא דופן קורה, אבל ההתוועדות התחילה כהתוועדות רגילה.

בשיחה הראשונה, שהייתה קצרה, דיבר הרבי על כך שכל ההתחלות צריכות להתחיל עם ברכה, והברכה הכי גדולה היא שמחה, שכן פורים הוא רק פעם בשנה, יום אחד בשנה, וההתמקדות שלו היא שמחה פורצת גדר.

השיחה השנייה ארכה יותר משעה והדרך שבה התחילה השיחה, הייתה מאוד יוצאת דופן. לא ידוע לי שהרבי דיבר כך אי פעם. הרבי שאל שאלה: איך יתכן שהרבה אנשים מתאספים בהתוועדות משנה לשנה כדי לשמוע רק אדם אחד - הרבי?

הרבי הסביר שתפקידו של נשיא אמיתי היא לספק את צרכיהם של האנשים בדורו, בגשמיות וברוחניות. הרבי סיפר את הסיפור שהאדמור הזקן ניסה פעם להסתתר מהקהל, והרבנית אמרה לו שאנשים באים לשמוע אותך מלמד אותם תורה ששמעת מפי הרבי שלך ואז הסכים האדמור הזקן להמשיך וללמד. האלטער רבי בעצמו כותב בדף השער של התניא שלקט הדברים בתניא הם "מפי ספרים ומפי סופרים" - משמעותו היא שיש אנשים שהם בבחינת "סופרים" – לספר ולדבר לאחרים, והם צריכים להיות מעורבים עם הבריות, והנבחר לתפקיד זה חייב להבין שכוחו להיות ה"סופר" מגיע מאלה שבחרו בו. במצב הזה, ההתקשרות היא דו כיוונית. גם הנבחר לתפקיד וגם אלה שבחרו בו, מרוויחים מההתקשרות הזאת. זו הסיבה שהתוועדות היא ארוע כזה חשוב. לכל אדם יש משימה להגשים, והמפגש בהתוועדות יוצר הזדמנות לתמיכה ועזרה לקראת המשימה הזו. בדרך זו, הקהילה הזו יכולה "לכבוש" בקלות רבה יותר את העולם!

הרבי התוועד במשך למעלה מ-30 שנה בתור הנשיא ולא ידוע לנו מדוע זה העיתוי בו בחר הרבי לדבר על הנושא הזה. אבל עבור הבחור עליו דיברנו, היו אלה מילים נוקבות ועמוקות. זה היה סוג של סיכום של כל הנקודות שהרבי ציין בשבועות הקודמים: לכל אחד יש משימה למלא, וישנו נשיא, רבי, שמדריך ועוזר לכולם בתחום הזה, וכל מי שהוא חלק מהצבא הזה יכול להביא ישועה לכל העולם!

השיחה המשיכה בלימוד ההוראה מהמגילה על סעודת אחשוורוש שנערכה "כרצון איש ואיש": מכאן לומדים שיש לתת לאדם את החופש להביע את מאוויו ולהתנהג על פי רצונותיו. אבל זה לא המצב עבור אלה שנמצאים מאחורי "מסך הברזל" - שתי מילים שאינן מייצגות את הטוב שבעולם. הדרך לעזור למצב היא לטפל בילדים הזקוקים לחינוך יהודי, להוציא אותם מבתי ספר שאינם מציעים חינוך לאיידישקייט. זה יעזור ליהודים ברוסיה לצאת מהמקום שלא גומל איתם חסד - ולהיות מעורבים יותר בעניני יהדות. 

השיחה השלישית עסקה בחשיבותם של הנשים וחינוך, והקשר לאסתר המלכה שמהווה את הסיבה המרכזית לנס ההצלה של פורים.

המאמר בלילה ההוא היה הבא בתור, הוא היה קצר יחסית, ונמשך בערך 15 דקות.

השיחה הבאה והאחרונה הייתה בנוגע לקביעות של פורים כשחל ביום ראשון, ואז י”ג באדר, יום המלחמה, חל בשבת - יום המנוחה, ההפך ממלחמה. מסתבר שהכנה לפורים היא דרך עונג שבת. ההוראה היא איך אפשר לקיים את כל המצוות הקשורות לפורים בצורה הרבה יותר קלה ומהנה. הוראה נוספת היא גם על החשיבות בפנייה לאנשים שאינם יהודים, ממש כמו בפורים, שבו הושפעו כל "עמי הארץ". לאחר מכן התייחס הרבי לרעיון של שבע מצוות בני נח.

לאחר מכן ערך הרבי את המגבית ל"קרן רבינו", ובסיום ההתוועדות, מיד לפני הברכה האחרונה ,הרבי דיבר בקצרה על שלושים יום קודם הפסח ועל ההכנות הדרושים לקראתו.

כל הניגונים זכו לעידוד של הרבי – רובם כשהרבי נד ומהנהן בראשו הקדוש, ולפעמים במחיאות כפיים. הרבי גם הורה לכמה אנשים לומר "לחיים" - מאפיין שנמצא כמעט בכל התוועדויות פורים. אבל לא משהו דבר ומיוחד. משהו שיבלוט כ"פורימדי'ק".

לאחר מכן הורה הרבי לשיר ניגון הכנה, הניגון של האדמו"ר הזקן, ניו זירוצ’י ושייבנה .

לאחר מכן החל הרבי לשיר “ניעט ניעט ניקאווא”, והרגשנו שההתוועדות הגיעה לסיומה.

הבחור הזה קיווה לסימן, לאיזה סוג של רגע ייחודי שיש רק בפורים. הבחור קיווה שיקבל סימן לכך שמה שהוא שומע באמת מכוון אליו. והנה ההתוועדות מגיעה לסיומה.

בדיוק אז, מיד לאחר שהרבי החל לשיר "ניעט ניעט", הרבי ריכז את מבטו לשמאלו. לאחר מכן אמר הרבי משהו לרב בנימין קליין שעמד שם, ובנימין ירד על ברכיו, והתעסק במשהו שהרבי ראה. מסתבר, שילד קטן נרדם שם, על השטיח, ממש ליד כיסא הרבי. בנימין קליין בעצם העיר בעדינות את הילד הזה, ודאג להעמיד אותו על רגליו.

הרבי חייך קלות, ופניו היו ממש מוארות. לאחר מכן הרבי לקח חתיכת עוגה מהמגש והושיט אותה לילד הזה, תוך שהוא ממשיך להביט לכיוונו, לכאורה כדי לוודא שהכל בסדר. בעוד הקהל ממשיך לשיר “ניעט ניעט” .

ואז, זה קרה. הרבי פנה לעבר ר' יואל, ואמר "זאגן שפאלער" - כלומר לשיר "שפאלער". רבי יואל חשב שהרבי מבקש לשיר פרזות, והתחיל את הניגון פרזות תשב. הרבי קרא בקול: "דער שפאלער זיידע". זה הניגון של האפ קאזאק, ואז ר' יואל התחיל את הניגון הנכון והרבי החל מיד לעודד את הניגון בראשו הק'.

בזמן שירת הבית השלישי - בו נכנס הניגון לשלב הלעבעדי’ק שלו - פנה הרבי לימינו, וחיפש את אבוחצירא, האדם אליו פנה הרבי בדרך כלל בהתוועדות כדי לסמן שכולם צריכים לשרוק.

ברגע שהרבי מצא אותו, התחיל הרבי להניף את ידו הימנית - והחלו מיד שריקות. לאחר מכן פנה הרבי לעבר הקהל, תוך כדי שהוא מעודד ביד ימינו הקדושה.

פניו הקדושות של הרבי קרנו משמחה. זה היה פורים, אחרי הכל...

הציבור יצא מהכלים... זה הרגיש כאילו 770 המריא לאן שהוא! כולם רקדו וקפצו למעלה ולמטה, בשמחה עצומה. אף אחד לא ראה שמחה כזו אצל הרבי מאז שמחת תורה. המקום היה כמהפכה.

הרבי המשיך להניף את יד ימין כדי שהבית השלישי של הניגון יחזור שלוש פעמים, בכל פעם מהר יותר ולעבעדי’ק יותר מהפעם הקודמת.

זה היה אחד מרגעי השיא הגדולים של תשמ”ג עם הרבי... עבור שנת תשמ”ג היו אלה רגעים ממש מיוחדים.

הרבי אז סידר את השולחן לקראת יציאתו מההתוועדות, ופתאום הרים את ראשו הק' והסתכל לשני' ממש לכיוון הבחור הזה...

הרבי המשיך לעודד את הניגון שלוש פעמים נוספות, והקהל באמת רקד ושר עם הרבי ביחד. זה היה אחד מהרגעים הגדולים לשיר האפ קאזאק עם הרבי. הרבי בעצם העביר את המסר של "פייפען אפען וועלט", (לצפצף על העולם) ולהוביל את כולם לניצחון.

מצורף כאן לינק להוידיאו מסוף ההתוועדות. כאן רואים הניגונים שיבנה וניעט ניעט, והסיפור עם הילד, ולאחר מכן הניגון של השפאלער זיידע, האפ קאזאק. A Child Falls Asleep Near The Rebbe - YouTube

בהתוועדות הזאת השתתף גם ראש כולל בשם ר' זושא הורוביץ מירושלים, בן דוד של משפחת הורוביץ החבדיי"ם בקראון הייטס. הוא הגיע לניו יורק לטיפול ונשאר מספר חודשים. בכתבה בכפר חב"ד מספר שנים לאחר מכן הוא סיפר את סיפורו. הוא הסביר שהוא הצטרף לבן דודו בשבת אחת להתוועדות, זאת היתה הפעם הראשונה שבא לליובאאויטש והוא לא האמין למה שראה ושמע, כשבשבת אחרי צהריים, בשעה שהעולם ישן ומטייל, הרבי משפיע תורה כמעיין המתגבר שעות ארוכות! הוא התחיל להגיע לכל ההתוועדויות, והוא הזכיר בהכתבה בנוגע לשירת ההאפ קוזאק הזו, שבעינו היתה זה סוג של שמחת פורים שמעולם לא פגש קודם לכן - למרות כל השנים שהיה בירושלים. בשבילו היתה ההתוועדות הזאת חלק מה"מכה בפטיש" להצטרף ללגיונו של מלך גם עבורו. 

ברגעים האחרונים של ההתוועדות, הרבי רומם והעלה לפחות שני אנשים שאני מכיר, בעידוד ובשמחה רבה.

כאן היה ראש כולל מוצלח שחייו התרוממו לעולמו של הרבי. ופה היה ילד בן שמונה עשרה, שהנשיא ה"רועה" הרגיש אותו וטיפל בבעיות שלו, על ידי זה שהיה אכפת לו מכל אחד מהחסידים שלו.

זה הרבי שלנו. אשרינו שיש לנו מנהיג שמוצא דרכים להרגיש כל אחד מצאן מרעיתו ולשמור על כולם ועל כולנו!

הבחור הזה ידע כעת שלעולם לא יהיה ספק בליבו מה עליו לעשות בחייו ולאן פניו מועדות.

אני יודע שהסיפור הזה מדויק ונכון במאה אחוז. כי, אתם מבינים חברים יקרים, הבחור הזה הוא אני…