מי אתה, הרעשן?

האם ה"רעשן" הוא המצאה שלנו? ובכן, כלל לא בטוח. ואולי מדויק יותר לומר, בטוח שלא.

ההזדמנות הראשונה שבה אנו שומעים על מנהג יהודי למחות את שמו של המן נמצאת בספרו של אחד מה"ראשונים" שחי בצרפת לפני כ-900 שנים. הוא מספר בספרו "המנהיג" ש"מנהג התינוקות בצרפת ובפרובנציא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישים זו על זו כשהקורא מזכיר המן ורשעו, ושם רשעים ירקב ושלום".

זו הייתה כנראה ההתחלה. מכאן זה הלך וקיבל עוד ועוד פנים, עד שכיום נוהגים למחות את שמו של המן בעת קריאת המגילה ברעשנים שונים ומשונים. אבל זה ארך זמן. רק בזמנו של רבי משה איסרליש (הרמ"א), אנו שומעים לראשונה על המנהג למחות את המן בעת הזכרת שמו בקריאת המגילה. עד אז, מנהג מחיית השם לא היה קשור עם המגילה דווקא.

"מחה תמחה"

במשך הדורות, מצאו הילדים דרכים שונות ויצירתיות כיצד למחות את שמו של המן. באיטליה נהגו כבר לפני כ-800 שנה להטיח קדרות חרס ולשוברם על הקרקע בעת הקראת שמו. בבתי כנסת מסוימים בגרמניה הוכנה מראש אבן גדולה עליה נכתב "המן" וכל הקהל הטיח אותה בקרקע שוב ושוב עד שהתפוררה ולא נותר זכר למילה "המן" שהייתה כתובה עליה.

במדינות אחרות אף הידרו ליצור דמות של "המן", בה היו מכים וחובלים עד שלא נותר ממנה זכר. בדמשק גם נהגו ליצור דמות שכזו, ושם אף המבוגרים השתתפו בחגיגה, והיו יורים בבובה ברובים אמיתיים ומכים בה בחרבות.

ומתי הגיעו הרעשנים עם הצורה המוכרת לנו?

הרעשן שלנו נולד לפני כ-200 – 300 שנים בערך. הוא לא היה דווקא צעצוע יהודי, וגם גויים השתמשו בו למטרות שונות. הוא "אומץ" במשך השנים על ידי היהודים כדי לשמש בתפקיד המוחה בעת הקראת שמו של המן, ובאופן מסורתי הוא ממשיך לשמש בתפקידו נאמנה עד היום.

מחיית שמו של המן לפני כשלוש מאות שנה. ניתן להבחין באבן הגדולה במרכז עליה נכתב שם "המן" 

למה עוד שימש הרעשן?

בימים עברו נהגו הלוקים בצרעת להסתובב עם רעשן, כדי להזהיר את העוברים ושבים שלא להתקרב אליהם ולהסתכן בהדבקה. כך גם באנגליה שימש הרעשן במשך תקופה עבור השוטרים ככלי להזעקת עזרה. במקומות אחרים שימש הרעשן כאמצעי התראה על שריפה, ובמלחמת העולם השנייה השתמשו בו חיילים כדי להתריע מפני גז רעיל.

כך או כך, הרעשן צריך להזכיר לנו את העבודה האישית-הפנימית של מצוות מחיית עמלק. זה יכול להיות עם צופר, רעשן או משרוקית, העיקר הכוונה.