"היו דחיפות חזקות בכניסה לרכבת. לא הצלחתי להרדם בלילה"
___________________
בריחה ברגע האחרון
אי אפשר שלא להתפעל מהסיפורים של זמי ערנטרוי על האימפריה היהודית שהקימו הוריו בזפרוז’יה שבאוקראינה. המחשבה על כך שחלק גדול ממנה עומד כעת בסכנת קיום, גורמת לזעזוע וכאב. איש אינו יודע מה ילד יום, ומעל מפעל חייהם של משפחת ערנטרוי ניצב סימן שאלה גדול. הרבה שאלות לא פתורות יצרה המלחמה הניטשת בימים אלו במזרח אירופה. האם אי פעם ישובו החיים שם להיות כמו שהיו? אף אחד לא יודע.
"ההורים שלי הגיעו לזפרוז’יה שבדרום מזרח אוקראינה, לפני 24 שנים", פותח זמי ערנטרוי בן ה13 בסיפורו. "העיר זפרוז’יה היא אחת הערים הגדולות והמפורסמות במדינה. מתגוררים בה מאות אלפי תושבים, מתוכם יהודים רבים. העבודה בעיר רבה, ובמשך עשרות שנות השליחות של הוריי הם הקימו גן ילדים, בית ספר גדול ובית כנסת מפואר שבו מתקיימים בכל יום שיעורי תורה לגברים ולנשים". זו רק ההתחלה. זמי מספר על פעילות רבה, כמו לדוגמה על "פרויקטים מיוחדים שמיועדים לילדים יהודים שאינם לומדים בבית הספר היהודי", וכמובן העבודה השוטפת לאורך כל השנה.
בית הכנסת המפואר בזפרוז'יה
מלחמה בפתח
המלחמה הפתיעה את משפחת ערנטרוי כמו את כולם. "ההבנה שמשהו מתרחש הגיעה לילה אחד, כאשר הודיעו שפוטין החליט לפלוש לאוקראינה. באותו לילה הבנתי לראשונה שאנחנו הולכים לחיות בתוך מלחמה".
רגע לפני שהוא עובר לתאר את רגעי האימה של המלחמה, זמי מבקש לספר לנו על רגע אחד מופלא מאותו היום שבו הכול החל, שנתן לו כוח לכל התקופה: "באותו היום שבו הבנתי שאנחנו עומדים בפתחה של מלחמה, הרגשתי פחד גדול ממה שהולך לקרות. כמובן שהלכתי לכתוב מכתב לרבי על המלחמה ועל כל החששות שהתעוררו לי. לאחר ששלחתי לרבי את המכתב, פתחתי 'אגרות קודש' ומצאתי תשובה נפלאה שתוכנה היה: להרבות בשמחה, ולהוסיף בלימוד הנגלה והחסידות. התעודדתי מאוד, וכל הפחד שהרגשתי נרגע. ידעתי שהרבי נמצא איתי".
ובכל זאת, ככל שנקפו הימים והשעות המתח בזפרוז’יה הלך וגבר. הידיעות מהחזית החלו לזרום, והם לא הכילו בשורות טובות. "שמענו חדשות מהארץ שאומרים שהולכים לכבוש את כל אוקראינה, וזה אומר שיפילו גם הרבה פצצות. באופן אישי חששתי גם שיפילו לנו את רשת החשמל והאינטרנט, ודברים דומים", מספר זמי. "למרות כל הלחץ וההודעות שהגיעו כל הזמן, ניסיתי לשמור על אופטימיות ולקוות שהכול יהיה בסדר בסוף".
"נסענו ברכבת עד לעיר לבוב שנמצאת בגבול עם פולין. נסיעה של 24 שעות! דרשו מאיתנו לשמור על הקרונות חשוכים ולא להדליק שום אור, שמרנו על חשיכה מוחלטת. בלילה ניסיתי להירדם אבל המחשבות לא אפשרו לי לעשות את זה".
על הרכבת
החזית הלכה והתקרבה למחוז זפרוז’יה. טנקים רוסיים החלו נראים בכבישים הראשיים המובילים לאזור, הדי פיצוצים נשמעו בעיר, ובית הכנסת התמלא בהמוני יהודים דאוגים. בשלב זה הבינו הוריו של זמי כי משפחתם נמצאת בסכנת חיים של ממש, ולאחר מחשבה רבה הבינו שהנכון לכם הוא להימלט מאוקראינה במהירות. כמובן שבטרם יצאו השלוחים דאג הרב ערנטרוי לשלוח אוטובוסים רבים של חברי קהילה לעבר הגבול הקרוב. לאחר שנוכחו כי הגיע הרגע האחרון, נאלצו השלוחים להימלט מהעיר בלב כבד.
זמי מתאר את המסע, ואני מתמלא בכאב. התיאורים מזכירים תקופות אחרות בהיסטוריה. "התוכנית שלנו הייתה לברוח באמצעות הרכבת שיוצאת מהעיר דנייפר. ארזנו מהר דברים. אני פחדתי כל כך, שמיהרתי ולא לקחתי אפילו דברים אישיים שמאוד חשובים לי, לצערי. הצטופפנו כל המשפחה באוטובוסים, יחד עם רבים מאנשי הקהילה שלנו. הגענו לתחנת רכבת, אני נכנס פנימה ומקבל הלם. מולי אני רואה כמות עצומה של אנשים! גברים, נשים וילדים שכולם פשוט נדחפים בכל הכוח לעבר הרכבת".
"הדחיפות היו נוראות. כולם רצו לברוח מהאזור. לא ידעו עד מתי יהיו רכבות. כולם דחפו ונדחפו, בניסיון להגיע לתוך הרכבת" מתאר זמי וניכר שעדיין לא נרגע מהחוויה הקשה. "אני לא רוצה להשוות חלילה, אבל נזכרתי באותם רגעים באסון מירון, היה פשוט דוחק ולחץ של המוני אנשים".
משפחתו של זמי יחד עם אנשי הקהילה נדחקו פנימה, אל תוך הקרונות, שהיו מלאים עד אפס מקום.
אלא שהחוויה הקשה לא נגמרה לאחר סגירת דלתות הרכבת. "נסענו ברכבת עד לעיר לבוב שנמצאת בגבול עם פולין. נסיעה של 24 שעות! דרשו מאיתנו לשמור על הקרונות חשוכים ולא להדליק שום אור, שמרנו על חשיכה מוחלטת. בלילה ניסיתי להירדם אבל המחשבות לא אפשרו לי לעשות את זה". הוא מודה בכנות, "היה לי מאוד קשה באותה נסיעה".
זמי ערנטרוי יחד עם אחיו הגדולים בבר המצווה שחגג השנה
"נס משמיים"
מתחנת הרכבת של לבוב, נסעו משפחת ערנטרוי ובני הקהילה לגבול אוקראינה-סלובקיה, שם סוף-סוף יצאו מכלל סכנה. "זו הזדמנות לומר תודה לשני שלוחים שדאגו לנו מאוד; הראשון הוא שליח חב"ד לאוז'גורוד, שדאג לנו לאוכל לפני שחצינו את הגבול. וגם לשליח חב"ד והרב של הונגריה שדאג לנו לאוכל לאחר מכן".
זמי ומשפחתו, יחד עם שאר בני הקהילה, היו במרדף אחר השעון. המטרה הייתה להספיק להגיע לארץ הקודש לפני בוא השבת. "טסנו בטיסה פרטית לארץ ישראל", מספר זמי, ומגדיר את הנסיעה כ"נס משמיים". הם נחתו בארץ חצי שעה לפני שבת, והספיקו לקבל את פניה ברגע האחרון. בכך תם המסע המפרך ומורט העצבים. כעת נמצאת משפחת ערנטרוי כמו שאר בני הקהילה מזפרוז’יה במקום בטוח.
לסיום אני שואל אותו: מה אתה מאחל ליהודים שנותרו בחזית?
"אני מקווה שיזהרו לקיים: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"; שלא יקרה להם שום דבר רע, ושהקב"ה יציל אותם מאותם רשעים שמבקשים לפגוע באוקראינה".
מאפשרים לכם לקבל
