___________________________

שליח צעיר בצל המלחמה

כתבה מרגשת אחת שפורסמה בשבוע שעבר ועוררה הדים, התמקדה בסיפורם של השלוחים באודסה. המונים ברחבי העולם התרגשו למראהו של טוביה, התינוק הקטן שננטש על ידי הוריו ומתגורר עם עוד עשרות ילדים כמוהו בבית היתומים של חב"ד באודסה. רבים הזדהו עם השלוחים בעיר, שהביעו חשש מהעתיד וקיוו לימים טובים יותר.

בתחילת הכתבה שוחחה הכתבת עם שני ילדים, שלוחים צעירים בעיר. "הילדים בארץ יכולים קצת להבין את מה שאנחנו מרגישים", אמר אז שניאור ניימרק בן ה12, "גם בישראל יש לפעמים פצצות ובומים".

מאז, עברו שניאור ומשפחתו הרבה מאוד. נדמה שעבר הרבה יותר משבוע מאז הוא אמר את הדברים למצלמה. האירועים התגלגלו מהר, והיום, ימים ספורים לאחר מכן, הוא מוצא את עצמו עם משפחתו בארץ הקודש, לאחר מסע ארוך ומייגע.

כתבה שעוררה הדים. שניאור ניימרק באודסה, רק לפני שבוע וחצי

"קוראים לי שניאור ניימרק ואני גר באודסה", הוא מתחיל לתאר כשאני מבקש שיספר על החיים לפני המלחמה. "ההורים שלי יצאו לשליחות בעיר אודסה שבאוקראינה לפני 18 שנה, ומאז אנחנו שם. יש לנו באודסה בית כנסת גדול, גן ילדים, בתי ספר, חיידרים, בית יתומים ואפילו אוניברסיטה". מאז שהוא זוכר את עצמו הוא שם, מסתובב ברחובות העיר שפעם התקיימה בה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בברית המועצות.

אני עובר להתעניין בתקופה האחרונה. מבקש לשמוע משניאור מתי הרגיש שמתרחש משהו יוצא דופן. "זה היה ביום חמישי לפני שבוע וחצי", הוא אומר. "קמתי בבוקר, וההורים שלי אומרים לי ולאחותי - היום לא הולכים לחיידר ולבית-הספר. היום כולם לומדים בזום". שניאור עוד לא הבין לגמרי את המשמעות של השינוי. "באותו בוקר היה שקט באודסה. אחרי שעתיים בערך התחלנו באמת ללמוד את השיעורים בזום. כולם ישבו ולמדו ונראה היה שהכול רגיל. ואז לפתע שמענו כולם פיצוץ. תוך רגע הכול השתנה".

המלחמה פורצת

מיד לאחר מכן החלו החדשות לזרום. שניאור הבין בבת אחת שפרצה מלחמה, ויש מי שמאיים לכבוש את העיר שלו. "פתאום התחילו להגיע עוד ועוד חדשות, ומאז זה היה הנושא שכולם דיברו רק עליו".

בשלב הזה שניאור מבין שיכול להיות שהרבה מאוד פצצות יפלו על העיר שלו. הוא מפנים שהחיים באודסה שוב לא יהיו אותו דבר כמו שהיו תמיד.

פחדת ממה שהולך להתרחש? אני שואל.

"בהחלט הרגשנו מתח", הוא משיב בכנות. אבל מספר שהרגיש גם שיש לו ממה להתנחם. "חברים שלי מערים אחרות ברחבי אוקראינה - כמו קייב וחרקוב לדוגמה, סיפרו איך שאצלם כבר שומעים טילים ויריות. עשיתי השוואה בין המצב שבו הם נמצאים לשלנו, ואמרתי לעצמי - אצלם המצב הרבה יותר גרוע, אז צריך להודות לה'".

"אני וכל המשפחה שלי מקווים ומתפללים שלא יקרה כלום בעז"ה, ובסוף לא יפציצו את אודסה כמו שעשו במקומות אחרים".

"בשלב הזה של הנסיעה הבנו שאנחנו עוזבים את אוקראינה בלי לדעת מתי נוכל לחזור. אפילו לא ביקרתי בבית לפני שיצאנו. זה מאוד מפחיד לדעת שהשארנו את הכול מאחורה בלי לדעת מתי נוכל לחזור"

תשובה ברורה

בימים הראשונים של המלחמה, עוד תלו כולם תקוות שהכול ישתנה ויהיה בסדר. אבל מיום ליום התברר שהסכנה גדולה והבחירה להישאר באודסה כרוכה בסכנת נפשות. "ביום שני שבוע שעבר ההורים שלי כבר ממש הרגישו פחד ומתח. אסור היה לצאת מהבית בלילה והתחושה הייתה כבר ממש לא-נעימה, בלשון המעטה. הם התחילו לחשוש לבריאות ולחיים שלנו".

היה צורך להחליט מה עושים, והדילמה הייתה קשה. ההורים של שניאור עשו מה שחסידים עושים כשהם נקלעים לצומת דרכים ופנו לכתוב לרבי. "הם שאלו במכתב האם להישאר באודסה, היות שבאותה הזמן המלחמה הייתה עדיין רחוקה יחסית מהעיר, ואולי לכן לא צריך בינתיים לברוח. מצד שני, אולי לא נכון לחכות עד שיהיה מסוכן, ויפה שעה אחת קודם לצאת מאזור החזית". זו הייתה דילמה קשה, וההורים של שניאור לא ידעו כיצד לבחור.

"לאחר ששלחו את המכתב לרבי, הם פתחו איגרות קודש, באגרת בה כותב הרבי: 'ואם בכמה ענינים אמרו "זריזים מקדימים", על אחת כמה וכמה בנידון האמור, עליו יש בצדק לומר "יפה שעה אחת קודם", ולא במובן שעה של 60 דקות אלא כפשוטו רגע קט'". עבור ההורים של שניאור הייתה זו הוראה ברורה מה עליהם לעשות. "כמובן שמיד ההורים שלי הלכו הבייתה (באותם ימים שהינו בבית של שלוחים אחרים, בגלל המלחמה) וארזו כמה מזוודות. שעה וחצי לאחר מכן, כבר היינו באוטובוס בדרך למדינת מולדובה, שלה יש גבול משותף עם אוקראינה..".

בר מצווה על האוטובוס

כבר מטון הדיבור של שניאור אני יכול להבין שהתחושות באותה נסיעה לא היו כמו בנסיעה לטיול שנתי. "בשלב הזה של הנסיעה הבנו שאנחנו עוזבים את אוקראינה בלי לדעת מתי נוכל לחזור. אפילו לא ביקרתי בבית לפני שיצאנו. מצד אחד ידענו שאנחנו יוצאים מאוקראינה, ונהיה במקום פחות מסוכן ויותר בטוח. אבל מצד שני, לאט לאט התחלנו להבין שאף אחד עוד לא יודע מה יהיה הלאה. זה מאוד מפחיד לדעת שהשארנו את הכול מאחורה בלי לדעת מתי נוכל לחזור".

המסע המפרך של משפחת ניימרק רק החל. אבא של שניאור, כמו שליח אמיתי ניצל את הנסיעה כדי לברר אם יש יהודי בין הנוסעים שעוד לא הניח תפילין. "זה היה רגע מרגש כשהתברר שבין הנוסעים היה יהודי שלא הניח תפילין אף פעם!". על האוטובוס בדרך לגבול נערך טקס בר מצווה מאולתר. "היהודי המבוגר הניח תפילין, וכולם שרו לו "סימן טוב ומזל טוב". זה היה מיוחד – מצד אחד אנשים בורחים מהבית, ומצד שני הם שרים ושמחים..".

מזל טוב! בר מצווה על האוטובוס לגבול

איך עוברים את התור?

שניאור ממשיך לתאר את המסע הקשה. "בשלב כלשהו האוטובוס הוריד אותנו ליד הגבול בגלל שהוא לא יכול היה להמשיך הלאה. השטח של הגבול הרגלי הוא ממש ארוך, היו שם בערך 10 קילומטר של אנשים שעמדו והמתינו. הלכנו ברגל לכיוון הגבול, ואז הגיע אלינו איזה שוטר טוב שראה שההורים שלי עם ילדים קטנים. הוא אפשר לנו להתקדם עד לתחילת התור הענק. חצי שעה אחר כך כבר עברנו את הגבול. זה היה הצלה של ממש בשבילנו. יש אנשים שחיכו 10 או אפילו 20 שעות עד שהצליחו לעבור את התור!".

ברגע שעברו את הגבול, שניאור הרגיש את השחרור. הידיעה שהם יצאו מאזור הסכנה הרגיעה אותו.

"אמנם יצאנו מאוקראינה, אבל המסע לא נגמר.. השלב הבא היה לעלות על אוטובוס שנסע במשך 12 שעות עד לבוקרשט שברומניה", מתאר שניאור. "הגענו לעיר בוקרשט ונסענו ישירות לבית חב"ד שאירחו אותנו מאוד יפה. אכלנו שם ארוחת בוקר ומיהרנו מיד לחפש את הטיסה הקרובה לארץ. כמה שעות אחר כך כבר הגענו לשדה התעופה ועלינו על המטוס לישראל. הטיסה ארכה שעתיים וחצי ובסיומה הגענו לארץ ישראל".

תם המסע. בשדה התעופה בישראל

"הרבי דואג לנו"

לי זה נשמע כמו מסע ארוך ומפרך, אבל שניאור אומר לי שאחרי ששמע כמה זמן לקח לחברים שלו להגיע לארץ, הוא הבין שהנסיעה שלהם הייתה יחסית קצרה. כמה קצרה? אני שואל. "רק 27 שעות..", הוא עונה בחיוך. "בדרך כלל אנחנו מגיעים לארץ בטיסה שלוקחת אותנו מאודסה לארץ בתוך שעתיים, הפעם זה היה קצת יותר ארוך..".

ההשגחה הפרטית ליוותה את משפחת ניימרק לכל אורך הדרך. לא את הכול הוא הספיק לספר, אבל שניאור מסכם בכמה מילים. "הייתה לנו ממש קפיצת הדרך והרבה מאוד ניסים לאורך כל הנסיעה. פשוט ראינו איך שהרבי דואג לנו".