הפליטים החב"דיים

יהודים מבוגרים רבים שבים בימים אלו עשרות שנים לאחור, לשנת תש"ו. גם אז המו הלבבות בעיר לבוב, בציפייה לעבור את הגבול ולהגיע אל החופש. אז כמו היום, הותירו הם מאחור שלטון אימים לטובת תקווה וחיים.

חסרי כל יצאו חסידי חב"ד באותה בריחה מפורסמת. בן רגע הפכו לפליטים חסרי בית ורכוש, הנזקקים לחסדיהם של אחרים. אבל היה להם חופש. הייתה להם האפשרות לחיות כיהודים גאים באמונתם ובתורתם, וזה היה שווה יותר מכל.

מאות משפחות החסידים שנמלטו מרוסיה, הגיעו למקומות שונים באירופה. כל קבוצה ירדה מהרכבת במקום אחר, אך לבסוף המשיכו רובם לאותו היעד – מחנה הפליטים פוקינג שבגרמניה.

מכינים מצות לפסח במחנה

נציגי 'ועד ההצלה' מבקרים בפוקינג. נראה יושב הרב אברהם אליהו פלוטקין ע"ה

החיים בפוקינג

מחנה זה היה רק מחנה מעבר, מקום שהייה זמני עד שימצאו את דרכם הלאה. אך גם התקופה הקצרה בה שהו חסידי חב"ד במחנה הותירה את חותמה על ההיסטוריה החב"דית. השם "פוקינג", מוכר כיום לכל מי שמכיר אך מעט את תולדות חב"ד. ולא בכדי – במחנה זה התקיימה לראשונה מזה שנים רבות קהילת חב"ד גדולה כל כך, שניתן היה לקיים בה אורח חיים יהודי-חסידי.

המחנה, שנועד להמוני הפליטים היהודיים שגדשו באותה עת את אירופה העשנה, היה מלא ביהודים מכל העדות והחוגים של אירופה. שומרי תורה וכאלו שאינם, חסידים ומתנגדים, ניצולי שואה ופליטי רוסיה. התקיימו ב"פוקינג" גם קהילות גדולות של "קלויזנבורג" ו"סאטמאר". כולם חיו זה לצד זה באהבה ובאחווה. כך לדוגמה המקווה במחנה שבו היו טובלים חסידי חב"ד מידי בוקר, הוקם על ידי חסידי סאטמאר וקלויזנבורג, שהגיעו למחנה לפני החב"דניקים.

אופים מצות במחנה

נציג 'ועד הצלה' לוחץ את ידיהם של ילדי המחנה

תומכי תמימים ובית רבקה - סניף פוקינג

היות וחסידי חב"ד הגיעו בשלב מאוחר יותר למחנה, הם זכו בצריפים מרוחקים יותר, שעמדו בקצה המחנה. הצפיפות הייתה נוראה, כשלכל משפחה ניתן חדר אחד בלבד. כולם השתכנו במספר צריפי ענק צמודים, ששררו בהם הקור בלילות והחום בימים. ובכל זאת, היה במצב זה נחמה. החסידים חשו מאושרים לאחר שהשתחררו מלפיתת החנק הרוסית, והיו מוכנים גם לתשלום יקר שכזה.

באופן טבעי, מיד עם הגיעם של החסידים למחנה הקימו הם ישיבת "תומכי תמימים" מקומית עבור הנערים, ומוסד "בית רבקה" עבור הנערות. גם בית כנסת ובית מדרש הוקמו במקום, והחיים החסידיים החלו פורחים. שנה לאחר מכן, בשנת תש"ח החלו החסידים לעזוב אט-אט את המחנה, עד שהוא נעזב לחלוטין מחסידי חב"ד. התקופה הלא-ארוכה נותרה חקוקה היטב בזכרון החב"די בייחודיותה ובזוהרה.

רוחם של חסידי חב"ד דבקה בפליטים אחרים ששהו במחנה. רבים נהו אחר החב"דניקים שהשרו סביבם שמחה, ואחדים אף הפכו לחסידים של ממש בהשפעתם של הפליטים מרוסיה.

[חלק מהתמונות המצורפות נחשפות כאן לראשונה].