את היום הזה, לא אשכח לעולם. הוא נחקק בי וכל רגע בו נחרת בנפשי, כל פרט בו חי לנגד עיניי כאילו זה מתריש כאן ועכשיו - למרות, שפתאום בלי להבין איך, חלפו ביעף שלש שנים מאז שאבא נקרא לבית דין של מעלה.

אבא היקר, דמות הפלאים האהוב, זכה לאריכות ימים ושנים:

אריכות ימים - כי כל יום ויום, נוצל על ידו באופן מלא. הוא ייקר כל רגע, ניצל כל שעה כדי לעשות את רצון ה' ואת רצון הרבי בעולם. וזאת לא רק בענייני עבודת השם הקשורים אליו עצמו ומשפחתו, אחא באותה מסירות ולהט קדושה גם בענייני עבודת הכלל: מבצעי הקודש כמו מבצע תפילין ושאר המבצעים לתקן עולם במלכות ש'ד'י', ענייני ההשפעה בקהילה לקבוצות וליחידים, וכל פרט שצריך להכין את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח.

אבל אבא היה כמובן, בין יתר תפקידיו, גם "אבא" מושלם. ממנו למדתי, והלוואי אזכה ליישם אחוז מזה, איך לחנך את הילדים וכיצד להדגיש בפניהם את החשוב, המותר והמיותר.

מאז שאני זוכר את עצמי, אבא הסביר לי בכל הזדמנות כשהלכנו יחד, כמה חשוב לשנן ולחזור בע"פ פסוקים של תהלים, משניות ותניא, לטהר ולזכך את האויר ואת מחשבותינו.

אצל אבא כל הוראה היתה ציווי שמקיימים כפשוטו בלי פשט'לאך והתחכמויות... אבא חי, חשב, הרגיש והתנהג כחייל, בקבלת עול בלי פשרות, תמיד עמדה נגד עיניו השאלה: מה צריך אותי? ומה רוצים ממני? לחייל אין דרישות, אין טענות ומענות, יש משימות שאותם צריך לבצע ולעשות.

עוד ערך מוחשי שאבא חי וביטא בכל רגע, היא "כל מה שעושה ה' הכול לטובה וזה הטוב האמיתי בשבילי": חם, קר, יש לי חשק, אין לי חשק, שמח לי, עצוב לי, כל העיסוק ה"מפנק" בתחושות אישיות - הכל בטל מול העיקר, המצב האישי והמקום שאני נמצא בו - הם כולם כלי שרת כדי לעזור ולא להפריע ולא לעצור אותי בשום אופן מלעשות את המוטל עלי  לא רק בבחינת "כל מה שעושה ה' לטובה", כלומר, שבסוף יצא מזה טוב (כפי שמסופר על רבי עקיבא), אלא הידיעה וההכרה שזה עצמו הטוב והכי טוב עבורי, כפתגם רבי נחום איש גם זו: "גם זה לטובה", דאס איז גוט, דער אויבעשטער איז גוט ומה שיש לי וניתן לי זה טוב מוחלט עבורי.

אבא חי איתנו בדור יתום הזה, בעקבתא דמשיחא, בזמנים הלא פשוטים עתירי הניסיונות - ובתוך הערפל בזה ראינו אותו! חסיד חי וחיוני, שאצלו האמת היתה מוחשית, המציאות האלוקית היתה גלויה. זכינו לראותו ולהתחנך אצלו, זה לא סיפור שמספרים לנו...

יש בחיים לא מעט אנשים, שהקלוגינקער שותל את הבילבול בליבם: עשיתי כל כך הרבה טוב, "מגיע לי יותר"! משכורת יותר גבוהה, יותר נחת, יותר כבוד, יותר מעמד. ולמה אין לי, למה חסר לי,למה מזלזלים בי וכו'. אצל אבא מעולם לא עלתה בדל מחשבה מהסוג הזה: מה הכי טוב לי ועבורי? מה שעושה השם יתברך! זו לא היתה אצלו אמונה וסיסמה אלא ידיעה והכרה ותחושה פשוטה וגלויה. הוא חי את הדבר.

מעניין, שכאשר היינו מנגנים את הניגון: "היי צמאה לך נפשי, עך טי דורין מארקו" - עיניו הטהורות היו זולגות דמעות חמות. ובתקופה האחרונה, אבא היה ממש מתחיל לבכות.. בדיעבד אני חושב, אולי הוא שידר איזו תכונה פנימית של "דע לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד" וגו'. וכעת, כשאני מתבונן ונזכר בזה, דמעות זולגות מעיניי: איי, איזו אמת! איזו תמימות וטוהר חסידיים, כמה רגש, כמה אמונה, כמה דבקות והתקשרות וקדושה היו באותו חסיד צדיק עניו ומופלא, אבא היקר ע"ה.

טייערע פאטער, אבא, שנזכה לגרום לך נחת ושנזכה להתראות יחדיו דא למטה, עם הרבי, בגאולה האמיתית והשלימה, נאו ממש.