"פעם באו חסידיו של רבי מנחם מנדל מויטבסק אל רבם בטבריה וסיפרו לו כי על הרי הגליל עומד איש אחד, תוקע בשופר ומכריז כי בא המשיח. שאלו אותו החסידים האם להאמין כי באה הגאולה. רבי מנחם מנדל פתח את החלון, ריחרח את האוויר ופסק: "לא". חסידיו התפעלו מיכולתו של רבם להכיר אם אכן גאולה באה רק על פי חוש הריח אך הקשו עליו. "אם יודע רבנו אם גאולה באה על פי חוש הריח, מפני מה פתח את החלון, הלא אוויר יש גם בתוך החדר. ענה הרבי: "משום שכאן בתוך חדרי משיח כבר בא".

הגאולה אינה בהכרח זמן היסטורי אלא גם מצב תודעה. הגאולה מחופרת בתוכנו בנפשנו ועלינו לחפשה ולשחררה.

לאחר שלא עלה בידי הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, הוא פנה באגרת לגיסו רבי אברהם גרשון מקיטוב וסיפר על עליית נשמה שהיתה לו. "ושאלתי את פי המשיח,'אימתי אתי מר?' (מתי אתה מגיע). והשיב לי, 'בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ותתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, אז יכלו כל הקליפות ותהיה עת רצון וישועה'".

הפשט נדמה מגלומני, אבל מתחת לפני הדברים הכוונה מורכבת הרבה יותר. הבעש"ט קבע שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלקי קומת המשיח השייכים לנשמתו. "כמו כן יהיה משיח קומה שלמה מכל נפשות ישראל... על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק משיח השייך לחלק נשמתו, שיתוקן ותתכונן כל הקומה". שימו לב, כל אחד.

אז "איפה היה המלך?", הם שואלים בלעג. למה נטש את נאמניו. וכאילו נסתרה התשובה ממני עד ששוחחתי בטלפון עם חברי שחר ארזי המצוי בניכר ומתוך הדיון עלה הפתרון.

המלך כאן עכשיו. בשרו זאת ללועגים. הביטו סביב, הוא כאן במלוא כבודו. כל החמלה, האהבה, החסד שנוצצים בקדושה בשעה שאתם אחי ואחיותי מקבלים את פני העקורים ומסייעים להם ומקלים עליהם. המלך נמצא בקבלת הפנים בכותל, במלונות שאליהם נוהרים מתנדבים לעזור ולעמעם את ייסורי הגירוש. המלך ניכר באותה בת של "בני עקיבא" המכבדת רצפת קרווילה באתר ניצן. המלך מתגלה בחבר'ה המתנדבים ברגילה שלהם לפרק חממות בגוש קטיף. בתושבי גבעת שמואל שאצו להתגייס לעזרת אחיהם ובתושבי עיירות הפיתוח שיצאו לצמתים לקבל את פני אחיהם המגורשים. שם נמצא המלך, בכל אחד ואחד מכם. והלוואי שנדע להעביר את כל האהבה הזו גם לאחינו ואז תבוא גם הגאולה הכללית בהיסח הדעת. כי הגאולה כאן איתנו כל הזמן ורק צריך לקלף את המעטה ולגלות את הניצוצות".