אחד מסיפורי החורבן המזעזעים ביותר המסופרים במדרש, מובא באריכות ברש"י על התורה, על הפסוק "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" (וירא כא, יז), וזה לשון רש"י:

"..לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר ... והיכן המית את ישראל בצמא? כשהגלם נבוכדנצר ... כשהיו מוליכין אותן אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים [=לשוביהם] בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו ... ואלו יוצאים לקראתם ומביאים להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנסת בגופו ומת".

לפי פשוטו נראה סיפור זה תמוה: מלשון המדרש משמע שלא אחד ולא שניים מתו במיתה משונה זו, אלא קהל גדול, שהרי לשון המלאכים היא "עתיד זרעו להמית בניך" וכן הוא אומר "כסבורים ישראל שמלאים מים", משמע שחללים רבים נפלו בתרמית מחרידה זו. ולכאורה – הא כיצד? נתאר לעצמנו, הרי אין זה מתקבל על הדעת שמאות אלפי בני ישראל קיבלו כל אחד ואחד את אותו "נאד נפוח" וכאיש אחד פתחו פיהם ברגע אחד לשתותם; אך לאידך גיסא – אם רק כמה יחידים קיבלו ראשונים את אותם נאדות, הרי כבר יודעים הבאים אחריהם את סוד הרמייה שבנאדות, ושוב לא יפלו בפח הישמעאלי?!


בעיניים פקוחות אל האסון

אלא שכאן ניצבת בפנינו, במלוא פלצותה, אחת הפורעניות הקשות שבגלות עם ישראל. מרוב צער וטירוף החושים ממוראות הגלות הנוראה, מאבדים כל הגיון אנושי בסיסי, גווע האינסטינקט הטבעי של שמירה על צלם-אנוש.

עומד יהודי, הלום צער ואבל על החורבן הגדול, רגליו כושלות בהליכה הקשה לגלות, תחת שוביו הבבלים, ורואה הוא כיצד נופלים אחיו היהודים בזה אחר זה בפח האכזרי שטומנים לו הישמעאלים, ומוציאים את נפשם בייסורים.

אך בכל זאת, במין מכאניות נוראית, כבמחזה עיוועים איום, פונה גם יהודי זה אל אדונו ומבקש "בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודינו הישמעאלים וירחמו עלינו".. לשונו הצחיחה משתרבבת בלהיטותו להשיג איזו "הכרה בינלאומית"... גופו הדווי מוליכו, חסר כל צלילות מחשבה, אל אותו בשר ודג מלוח ונאדות נפוחים ש"כסבורים שמלאים מים", "כמה ימי שקט"... אותם נאדות שלפני רגע ראה כיצד הם ממיתים את השותים מהם במיתה משונה...

ומיד אחרי שמוצא גם יהודי זה את מותו ממשיך היהודי הבא אחריו ללכת בעיניים פקוחות לתוך הבור שכורים לו "בני דודו", וכך הלאה, שיירה ארוכה של יהודים אומללים, דוויים וסחופים, שמוראות הגלות מוציאות אותם מדעתם...


משם נוחה הארץ ליכבש לפניהם

לא. אין זה משל על המתרחש בימים אלו, ימי הכניעה הישראלית וחורבן יישובי ישראל. או לפחות אין המשל דומה לנמשל בכל פרטיו. שכן אז בימי גלות בבל עוד טרחו הישמעאלים להוליך שולל את היהודים הגולים. הם הציעו להם בתחילה "בשר ודג מלוח", הם ניסו לפחות להונותם כאילו נאדות נפוחים אלו מלאים מים, כאילו את טובתם הם דורשים;

לא כך במחזה הסהרורי שמול עינינו. כאן אין אומות העולם מנסים להסתיר כלל את כוונותיהם הזדוניות. המאזין למהדורות החדשות עומד מתפלץ כיצד בחדא-מחתא עם הדיווחים על הנסיגה וגירוש היהודים מדווחים כלי-התקשורת על הצהרותיהם של המנהיגים ה'מתונים' של הפלסטינאים "נמשיך בג'יהאד עד ירושלים", "הטרור שלנו ימשיך להבריח את ישראל מכל שטחיה", "הרגיעה כרגע [אבוי לרגיעה זו, הפצמר"ים ממשיכים ליפול] היא רק עד אחר ההתנתקות ואז נגביר את הטרור". וממשלת "מדינת ישראל" ממשיכה להובילנו כצאן לטבח..

ולא רק הפלסטינאים. כלי התקשורת העולמיים מגבירים את תקיפותיהם על ישראל, ואינם רואים בנסיגה שום "הקרבה" או "ויתור" מצד ישראל. "שלא יהיו לכם טעויות, הכיבוש הישראלי נמשך" מבהיר פרשן הBBC למאזיניו. "ברור שזהו רק קצה של התחלת הנסיגה הישראלית", מדווח מגיש החדשות בCNN. הממשל האמריקני, כמו גם ראשי האיחוד האירופי, מוצאים דווקא בימים אלו, כשהם רואים את העם בישראל נקרע מול מראות העקירה הקשים, את ההזדמנות לתבוע מישראל להמשיך לסגת מכל השטחים, ואינם נותנים לישראל רגע של חסד. מול עינינו מתגשמות כל תחזיותיו של הרבי, ש"כניעה ללחץ מזמינה לחץ קשה שבעתיים".

והמסתכל מן הצד עומד משתאה: למה דווקא עכשיו? למה שלא ידחו את הצהרותיהם הלוחמניות נגד ישראל עד אחר השלמת הנסיגה? מדוע אין הם מנסים לפחות להסתיר את כוונותיהם? הכיצד אין הם נרתעים להצהיר "נאד נפוח הוא זה, ואין בו מים"?!

והתשובה לכך, הלוא היא כתובה בהלכה המפורסמת בשולחן ערוך או"ח, סי' שכ"ט – גם כאשר מתחילה עוד מנסים הם לבוא "על עסקי קש ותבן", הרי כאשר כבר לא רק "שמא ילכדו העיר", אלא כבר לכדו העיר, כאן כבר אין "שמא", לא עוד ספקות והטעיות – עתה מצהירים הם בגלוי "משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם", רחמנא ליצלן.


"עקיבא ניחמתנו"

בימים אלו, יחד עם הבעת המחאה הגדולה, בשם התורה ועם ישראל, נגד המשך הנסיגה, לא נותר לנו אלא לאחוז במידתו של רבי עקיבא, שהיה רואה את גודל הירידה והחורבן ו"משחק", משום ש"תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".

נתחזק באמונה ובצפייה, "בידוע", שמתקיימת נבואתו הגדולה של הרבי, אשר תיכף ומיד ממש נזכה לראות את העלייה שבתוך הירידה, ומחורבן זה של "בגללכם ציון שדה תיחרש" כפשוטו, נזכה לגאולה האמיתית והשלימה כפשוטו, ואז נוכל להכריז, "אודך ה' כי אנפת בי", בביאת משיח צדקנו.