הרב יוסף יצחק אהרונוב

183 משפחות של שליחי חב"ד פועלים ברחבי אוקראינה. בקייב, באודסה, בדניפרפטובסק, קרמנצוג', פולטבה, חרקוב, צרנוביץ', לבוב ועוד ועוד שמות ערים, גדולות כקטנות, שרובם הגדול לא אמר כלום לקוראים עד לפני שלושה ימים. ואני מדגיש "משפחות", כי זה לא רק רבנים. זה גם רבניות, וילדים מגיל ינקות ועד בגרות, העומדים בחזית העשייה והפעולה.

חלק מהם הגיע לשם לפני יותר משלושים שנה. אז הקשיים היו בעיקר בתחום ה'מותרות' – מסך הברזל אך נפל, וקו טלפון, אספקת חשמל, או אפילו מוצרי הלבשה והנעלה מערביים היו מצרך נדיר. אבל חמושים בחזונו של הרבי מליובאוויטש - להחיות את יהדות הדממה אחרי 70 שנות קומוניזם ולחבר מחדש מאות אלפי יהודים לזהותם העמומה – את משפחות השליחים זה לא הפחיד. מקסימום, הפך את המשימה ליותר מאתגרת. וכמה שהם הצליחו בה. מאות מוסדות חינוך, בתי כנסת מפוארים, בתי יתומים, מקוואות, בתי תמחוי, חגיגות חגים משותפות, ורבבות יהודים שמרגישים שהם חלק ממשהו שכמעט לא ידעו עליו. קהילת עם ישראל. חלק לא קטן מהם עלה בעידודם לבנות את ביתו החדש בארץ הקודש, כאן, בינינו. וגם פה מחכים להם בתי חב"ד מזמינים.

אבל היום הם עומדים בפני האתגר כנראה הקשה מכולם. אולי המאיים ביותר. עמודי החדשות שאתם מחזיקים מלאים בתיאורי הטנקים המסתערים, הטילים המתפוצצים וכדורי הרובה השורקים. ניתן רק לשער את גודל האימה לנוכח מלחמה המתרחשת על סף רחוב ביתך.

האינסטינקט האנושי הבסיסי הוא פשוט לברוח משם. בטח אם אתה מחזיק בדרכונים הנכונים.

אבל הם נותרו. כי הם בתפקיד: דואגים לחלץ, להאכיל, להעביר, לשמור, לחבק, לחמם בלילה ולהתפלל בבוקר. ובעיקר הם דואגים שכל אחד ואחת יזכור - הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. יהודי אף פעם איננו לבד, כי השם נמצא איתו. התמונות, הסרטונים, והראיונות שמגיעים מהם - נטועים ברוגע ובאמונה - כמעט לא ייאמנו.

הפריסה שלהם וההכרות עם השטח, נותנת מענה לעשרות אלפי יהודים וישראלים, שאף גורם אחר לא יכול לספק. לא פעם נשאלה השאלה מפני מה לא עלה הרבי עצמו לארץ. אחת התשובות לכך, היא שבספינה הנמצאת בלב ים, האחרון שנוטש ודואג לעצמו הוא הקברניט. הקפטן. וכמו שליחים נאמנים של הרבי, גם הם לא מעלים על דעתם לדאוג לעצמם לפני שידאגו לכל רבבות היהודים שנותרו במקום ונושאים אליהם את עיניהם.
שהשם ישמור את כולם.