כתוב שלא אמורים לבכות בשבת, אבל השבת נכשלתי בזה שלוש פעמים.

הפעם הראשונה, הייתה ביום שישי בערב כשהצלחנו להגיע לבית הכנסת. בקידוש, היינו למטה בחדר האוכל, יחד עם האנשים שהיו אמיצים לבוא לתפילה, ועוד עשרות אנשים, נשים וילדים שמתגוררים בבית הכנסת מאז פרוץ המלחמה.

אחרי הקידוש התחלנו לשיר את "נייט נייט ניקובו", ניגון רוסי שמשמעותו הוא שאין ממי לפחד חוץ מה'.

הפעם השנייה, הייתה שבת בבוקר. כשברכנו את חודש אדר שני, ואמרנו כולנו יחד "מי שעשה ניסים לאבותינו", שוב הרגשתי את הדמעות בעיניי. גם אנחנו צריכים ניסים היום...

הפעם השלישית הייתה לאחר תפילת שחרית. יש לנו מנהג יפה בבית הכנסת, שנשיא הקהילה שלנו, אלכסנדר קגנובסקי, נותן ברכה לאנשים שיש להם ימי הולדת ושמחות בקהילה.

היום הוא ביקש מכולם להיות בשקט ואמר: "הרב משה, אני רוצה לומר לך בשם כל הקהילה שלנו, שאנחנו רוצים להודות לכל השלוחים (השליחים) שנשארו איתנו, למען הקהילה שלנו. אתם כל כך הרבה שנים אומרים שאתם חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל הפעם - הוכחתם את זה ברגע האמת״. הוא סיים, חנוק מדמעות ובחיבוק גדול.

דבר נוסף שאיחד את כולנו השבת הוא שלא היו לנו טלפונים. לא יכולנו לבדוק את החדשות. קיבלנו מאות הודעות ווטסאפ והודעות מאנשים בכל העולם, שמודאגים ומתפללים עבורנו, שרוצים לדעת מה שלומנו. המשפחה שלנו ברחבי העולם, שרוצה לשמוע כל הזמן על מצבנו.

בכניסת שבת הנחנו את הטלפונים בצד, הדלקנו את נרות השבת, והתפללנו חזק לשלום.

•

יש שלושה רגעים שהייתי רוצה לחלוק, שלא הצלחתי לצלם כמובן:

הרגע היפה הראשון היה אחרי סעודת השבת בבית שלנו, עם המשפחה והנכדים שלי. כולם הלבישו תחפושות של פורים, עשו מערכון ורקדו.

בתי מלכה הסבירה לי אחרי הריקוד שלהם, שהיא יודעת למה כולנו ישנים למטה ביחד במרתף שהוא המקלט שלנו: "בימי פורים המן אמר שהיהודים היו מפוזרים בכל מקום ולא מאוחדים... אז אנחנו צריכים לישון ביחד כדי להראות שכולנו מאוחדים".

רגע מיוחד נוסף היה במהלך תפילת מוסף. הבן שלי, יוסי, היה החזן. כשהחל לשיר את "הוא אלוקינו" נשמעו רעשים חזקים של ההפצצות שמתרחשות בפאתי חרקוב, בעודם מנסים להיכנס לתוך העיר.

בזמן שהוא שר, שמענו את ה'בומים'. שירי התפילה התגברו יותר ויותר, כדי שנוכל להטביע את הרעש של הפצצות. בהחלט תפילה בלתי נשכחת.

אחר כך היה לנו פארבריינגען (-התוועדות) מדהימה למטה, לכבוד שבת. לא היה צורך לומר משהו מעורר השראה, כי כולנו ישבנו יחד, למעלה מ-100 איש במרתף בית הכנסת, בו אנו משתמשים כיום כמקלט, כולל האנשים שישנים בבית הכנסת ביומיים האחרונים, התאחדנו יחד בשירה.

•

קשה לבחור רק רגע אחד מהשעות שחלקנו יחד... האיש מקרמטורסק שברח לחרקוב ב-2014, מודה לנו על כך שנשארנו בחרקוב ומתפלל על כך שהקהילה רק תמשיך להיות חזקה יותר.... ויד ביד שרנו "הנה מה טוב" (כמה טוב כשאנחנו ביחד)...

גם מחיאות כפיים לטבחים שעברו לישון בבית הכנסת כדי שיהיו זמינים 24/7 להאכיל את כולם... מהפליטים מדונייצק עם ילדיהם ועד הזקן שמפחד להיות לבד בקומה 5.

רגעים מיוחדים ובהחלט שבת שלא נשכח לעולם.

שבת מלאה באמונה, אחדות והמון תקווה רק לימים טובים ושלום.