הוא עמד שם עם בנו בן ה-11 כששוטר ממשטרת הגבולות הרוסי ביקש ממנו להתלוות אליו ולהיכנס לחדר סגור שם יהיה שעות ארוכות. זו לו לא הפעם הראשונה לנחות במוסקבה, הוא גר מזה 17 שנה ברוסיה, הם שליחי הרבי לאומסק שבסיביר, והנה לא נותנים להם להכנס.

היה זה יום שלישי כ"ח חשון תשע"ט, אשר ובנו חזרו מכינוס השלוחים העולמי, הלא היא ועידת שליחי חב"ד המסורתית שמתקיימת בניו יורק. מלאי שמחה, אושר, כוח ועצמה שבים הם למקום שליחותם בסיביר. הם אינם גולים לשם, הם נוסעים בשמחה, זהו ביתם, זוהי קהילתם, אלו היהודים שלהם שם, אלה שהם מצאו פה ושם והאירו את נשמתם, חיממו את ליבם והקור של סיביר לא יכול היה להם.

הם אינם גולים, הם גואלים.

והנה הם אסורים בחדר צדדי ולא נעים בשדה התעופה הרוסי.

אתם מגורשים מהמדינה, נאמר להם.

למה? זה לא נאמר להם.

הילד מסתכל על אביו, מקור כוחו, מנסה לראות את תגובתו, אבל האבא מקבל באהבה ואומר, שלוחים אנחנו, שלוחים נשאר. לא, לא הייתי שם בחדר, אבל מכיר אני את אשר מאז היותו בן 15, כמעט מאז היותו לאיש, יודע אני אותו, שריר לא זע בפניו, עצב לא פנה, לא על פניו, הוא הביט נכוחה ואמר, אנחנו ממשיכים.

המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה החמים והנעים, את הקהילה החמה והנעימה, האוהבת והאהובה, כי ככה זה, קהילה אהובה, גם אוהבת היא. והם, הרב אשר והרבנית רחל'ה קריצ'בסקי אהבו את הקהילה שלהם, את היהודים שלהם. הם עדיין אוהבים, עדיין דואגים, עדיין מטפלים מרחוק בכל מה שצריך.

שלש שנים ארוכות עברו, מאוד מהר התברר שרוסיה איננה עוד אופציה עבורם, כך רצה ה', כך בחרה ההשגחה העליונה. אבל אשר ורחל'ה ידעו דבר אחד שהיה חקוק על ליבם: שלוחים אנחנו, שלוחים נשאר, אנחנו ממשיכים.

***

הם יוצאים ללונדון. שכונה שאין בה בית כנסת, גם לא בית חב"ד, היו מי שאמרו שגם אין בה יהודים. לא ממש אין בה, אלא שאלה שגרים בה פחות מעוניינים, וחבל על הזמן של כולם. חב"ד באנגליה לא ויתרו, אבל הם ידעו שכאן צריך אנשים של עוצמה, כאלה שלא נכנעים ולא נרתעים, כאן צריך 'עם קשה עורף' ביי דפינישען, וכשהם פגשו את הקריצ'בסקים הם הבינו מיד, זה הם. מי שהצליח לחמם את סיביר יצליח לחמם גם שכונה בלונדון.

מי שידעו לומר שם ברגע הגירוש, שלוחים אנחנו, שלוחים נשאר, אנחנו ממשיכים! הם אלו שיצליחו כאן, הם יצלחו את האתגר, הם יביאו גאולה איתם, הם לא גולים, הם גואלים.

חברים, הם צריכים היום מאתנו בוסט של אהבה.

כי ככה זה, כשאתה רואה אנשים שזורקים את עצמם למים העמוקים, אתה רוצה להיות שותף שלהם, שיקחו איתך איתם, לפחות קצת.

הם יצאו בקמפיין שיעזור להם לעמוד על הרגליים בתקופה הראשונה, תנו להם יד, תנו להם אהבה.

תנו יד לשלוחים - לחצו כאן>>>