הרבנים שנשכחו | סדרת כתבות חדשה

פרק שני:
הרב לוי גרוסמן ע"ה

בטרם אנו ניגשים לעסוק בדמותו של נשוא הכתבה, ראוי לנסות ולהבהיר מה הטעם "נשכחה" דמותו, יחד עם דמויותיהם של רבנים נוספים בהם נעסוק במסגרת סדרת כתבות זו.

אין כל הדמויות שוות, אך לרבים מהם מאפיינים דומים שהביאו לדחיקתם מן הזכרון החב"די. בדרך כלל, לא הותירו הם צאצאים חסידי חב"ד, או אף לא הותירו צאצאים בכלל, עובדה שבדרך-הטבע מביאה לחוסר פרסום מובן. רבים מהם גם, אף שהיו דמויות חב"דיות למדי בהיותם משמשים ברבנות בעריהם ברוסיה וגלילותיה, לאחר שבאו ארצה ואולי אף קודם לכן, נמשכו ל"מזרחי" או למפלגות וקהילות אחרות, ואיבדו מעט מ"חב"דיותם".

סגנון כזה היה נפוץ עבור רבים מחסידי חב"ד באותה התקופה, שהחזיקו בדעות מגוונות ומורכבות. מהם שנודעו לאחר מכן בחב"דיותם (כמו לדוגמה הרב שלמה יוסף זווין ע"ה), ומהם שנשתכחו מן הזכרון וכמעט לא נודעו לבני הדור החב"די הצעיר.

וראויים הדברים להיוודע ולהיות ברורים, בטרם נעסוק בדמויות עצמם.

•

רב מיוחס

בן למשפחת רבנים מיוחסת מדורי-דורות, היה הרב לוי הלוי גרוסמן, שנולד בעיירה קנטקוזבה בשנת תרמ"ה. אביו, הרב יוסף חיים הלוי שנודע כתלמיד חכם עצום ובעל חסד, שימש ברבנות בערים קנטקוזבה ואוטשאקוב שברוסיה, וכבר הוא נודע כחסיד חב"ד מן-המניין.

על נערותו של הרב לוי גרוסמן איננו יודעים הרבה, רק שאת עיקר חינוכו קיבל בבית אביו, ולאחר מכן יצא ללמוד בישיבת קישינוב. לאחר לימודיו שם, פנה הנער ושם פעמיו לליובאוויטש, להסתופף בצילו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. מספר שנים שהה הרב גרוסמן בליובאוויטש, ולאחר מכן נשא את מרים, בתו של הגביר המפורסם ר' אברהם ברוורמן.

כבר מאז היותו צעיר לימים, בן עשרים וחמש בלבד, נשא הרב גרוסמן בעול הרבנות בערים שונות ברוסיה. הוא הספיק לשמש במשרת הרב בערים סטפניץ, מאקרוב ולבסוף בעיר קייב. באותם שנים שבהם נקרא לכהן ברבנות, עלתה לשלטון המפלגה הקומוניסטית, ועבים קודרים השחירו את פניה של רוסיה היהודית.

הרב גרוסמן, שנודע כרב ללא-חת, הפועל להפצת היהדות ולשמירה על הגחלת, הפך עד מהרה ליעד עבור אנשי היבסקציה, שביקשו לשבור את רוחו ולעצור את פעילותו. באותם השנים סבל רבות מנחת זרועם של השלטונות, שבשל עיקשותו וחוסר נכונותו להתפשר, עינוהו ופגעו בו באכזריות.

תמונת הרב גרוסמן בדרכונו הרוסי

וועידת קורוסטן

בשנים תרפ"ו-תרפ"ז, נוצרה התעוררות בקרב חוגים שונים של יהודי ברית-המועצות לערוך ועדת רבנים גדולה, שתדון בענייני הדת והקהילות היהודיות. לועידה גדולה כזו, שהתקיימה בעיר לנינגרד, התנגד בתקיפות אדמו"ר הריי"צ והביע את דעתו כי היא עלולה לגרום לנזק רב.

במקרה אחר, של התארגנות קטנה יותר לאסיפת רבנים בעיר קורסטון, הסכים אדמו"ר הריי"צ אך הבהיר כי לדעתו לא תצא ממנה תועלת. הסיבה להסכמתו במקרה זה, הייתה שתכליתה הייתה ביצור חומות הדת, ובה אמורים היו להשתתף רבנים יראי-שמיים.

מעניין לציין כי בין האורחים שהגיעו להשתתף באותה ועידת רבנים בקורוסטון, השתתף גם הרבי נשיא-דורנו. שלוחו של אדמו"ר הריי"צ לאזור, הרב בן ציון שמטוב, נכח גם הוא מאחורי-הקלעים ופעל נמרצות לחיזוק ענייני היהדות במדינה על-פי דעתו של אדמו"ר הריי"צ.

לנשיא הכבוד של הועידה נבחר ברוב קולות אדמו"ר הריי"צ, אף שלא השתתף בה בפועל. בין מזכירי הועידה נמנו הרב זווין והרב גרוסמן. הרב גרוסמן הביע את דעתו בתקיפות ועמד על עקרונותיו.

בזכרונותיו סיפר הרב"צ שמטוב כי בעת ההכנות לאסיפה הבחין הרב גרוסמן כי אחד הרבנים נוטה לפשרות, ובשל כך הוכיחו על פניו. אותו רב היה בעל זקן הדור, ועל כך הטיח בפניו הרב גרוסמן בחריפות: "גלחו את זקנכם, וגלו את פניכם האמיתיות!"...

אגב, תוצאותיה של האסיפה, אף שנגמרה בתקוות מרובות שתלו בה משתתפיה, הייתה בלא כלום; ויותר מכך – יש אומרים כי משתתפיה "סומנו" על ידי היבסקציה שדאגה "לטפל" בהם במיוחד.

תמונת משתתפי וועידת קורוסטן

"טיפול" מיוחד

על ה"טיפול" המיוחד לו זכה הרב גרוסמן מידי אנשי היבסקציה הארורים, סיפר אדמו"ר הריי"צ במכתבו לגאון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. וכך הוא מתאר זאת:

"תעלולי היבסקציא בכל אתר ואתר אין להעלות על הכתב. את הרבנים שי' דוחקים ולוחצים בכל מדרך כף רגל..". בהמשך מתאר הרבי כיצד זייפו מכתב בשם הרב גרוסמן ופירסמוהו בעיתונים:

"ה"אקטיאבר" [=מערכת אחד העיתונים שפעלו בשירות היבסקציה] לא קרא את הרב ל. גראסמאן ולא הכריחה אותו כלל לכתוב מכתב גלוי ולא אנסה אותו, ולא איימה עליו, כי אם הדפיסה מכתב פרישה מרבנות..", באותו המכתב נכתב בשם הרב גרוסמן כי הוא מכר את ספריו כניירות לכריכה, וקורא לשאר הרבנים לעשות כמותו. את המכתב חתמו בשמו ופרסמו בכל מקום.

"ובאמת צדקה ה"אקטיאבר", כי למה צריכים לקרוא להרבנים ולדבר אתם ולהתוכח עמהם, כי הלא יכולים לכתוב ולחתום בשמם, ומי יוכל לעכוב על ידם. ולהראות כי צדקו דבריהם הדפיסו מכתב מזויף בשם ל. גראסמאן, בנוסח אשר איוו להם".

"הרב גראסמאן שי' בקראו במכת[ב העת] מכתב נדפס בחתימתו מיהר לנסוע לחרקוב לתבוע עלבונו, ולדרוש אשר ידפיסו הכחשתו, ולא ענוהו, פנה אל מוסדות שונות ויצחקו ממנו, כל רבני קיוב הדביקו מודעות בכל בתי הכנסיות כי המכתב מזויף הוא".

מכריו של הרב גרוסמן סיפרו לאחר מכן, כי תקרית זו, של זיוף מכתב בשמו כאילו עזב את משרתו ומכר את ספריו עבור ניירות לכריכה פגעה בו אנושות, עד כדי שגרמה להלבנת שערותיו. מעשה זה היה מהאחרונים שגרמו לו להחליט לצאת את רוסיה. על אף שברוסיה לא הצליח לפרסם כי מדובר בזיוף, הצליח הרב לפרסם בעיתונות העולמית כי "מכתבו" שזעזע רבים, זיוף היה ונכתב שלא בידיעתו.

"נלחץ מתגרת הבולשביקים". מתוך מסמכי בקשת הויזה של הרב גרוסמן

העלייה לארץ הקודש

בתו אסתר, כבר שהתה בארץ הקודש באותם ימים, והרב גרוסמן ובני ביתו ביקשו להצטרף אליה. בקשות ההגירה וניסיונות קבלת ויזת הכניסה לארץ ארכו זמן רב. לבסוף, לאחר מספר שנים ובהשתדלות הרבנות הראשית לארץ-ישראל, התקבלו המסמכים הדרושים והרב גרוסמן הצליח להגר לארץ. למרבה הצער, עד שהתקבלו המסמכים ואושר תהליך הגירתו, התבגר בנו והשלטונות לא אפשרו את הצטרפותו לאביו ולאמו.

בנו זה שנקרא בשם שלום, נעלם במהלך המלחמה, ובתו הגדולה וחתנו נותרו מאחורי מסך הברזל – ובמשך הזמן לא נודע לו עוד מצבם.

בארץ הקודש התיישב הרב גרוסמן בתל-אביב, ובמהרה החל עוסק בענייני הכלל. בתום תקופה קצרה מונה לרב בתי הכנסת "בית-אל" ו"תפארת צבי" בצפון העיר. שמו יצא לו למרחקים, כנואם בחסד ובכישרון גדול. בכל מקום היה מראשי המדברים, ובכנסים רבים מילא את מקום הנואם והמרצה.

כבר בהיותו בקייב נמנה על הרבנים הנוטים ל"מזרחי", וכך היה גם בהיותו על אדמת ארץ הקודש.

כרטיס רישומו של הרב גרוסמן ל"ספר החסידים"

בין רבני חב"ד

את הרב גרוסמן אנו מוצאים בין רבני חב"ד בארץ, בכנסים ובוועידות פנימיות. כך לדוגמה אנו מוצאים בדיווחים שונים על מסיבות לכבודם של נדבנים ואורחים נכבדים שערכה אגודת חב"ד בארץ, כי הרב גרוסמן כיבד את האירוע בדבריו הנלבבים.

גם לפעולותיהם של רבותינו נשיאנו אנו מוצאים את הרב גרוסמן נרתם ומגייס את כושר נאומו. במודעה שפורסמה בשנת תש"ג, מתבשרים קוראי אחד העיתונים על "אסיפת עם", במהלכה ירצה הרב שלמה יוסף זווין על "בשורת הגאולה של הרבי מליובאוויטש". את האירוע, מפרטת המודעה, "יפתח הרב לוי גרוסמן".

המשתתפים בכנס חסידי חב"ד הארצי הראשון בח"י אלול תש"י, שהתקיים בישיבת תומכי תמימים בלוד, מצאו את הרב גרוסמן בין המתכנסים והנואמים. באותו המעמד הכריזו המשתתפים על קבלת מרותו של הרבי נשיא-דורנו כנשיא חסידות חב"ד, ובאותה הזדמנות נשלח לניו-יורק "כתב התקשרות".

אנו מוצאים גם את חתימתו של הרב גרוסמן על מכתבם של חסידי חב"ד מארץ-הקודש ומאירופה, ששיגרו בשנת תשי"ג בקשה נרגשת לרבי. ""רצוננו לראות את מלכנו" – זוהי קריאתנו", הם כותבים במכתבם, ומבקשים שהרבי יאות להגיע לבקרם.

עיקר משאו ומתנו של הרב גרוסמן היה בין אנשי תל אביב, אך אנו מוצאים אותו נואם בהתוועדויות ומעורר את הקהל על חשיבות לימוד תורת החסידות והליכה בדרכיה. מטבע היותו נואם מחונן ורב מכובד, היה הרב גרוסמן ראש המדברים באירועים ציבוריים שונים. באירוע פתיחת תערוכת החסידות שהתקיימה בשנת תש"כ, בו השתתף נשיא המדינה ואישים חשובים נוספים, היה הרב גרוסמן מי שנאם וביאר את ערכה וחשיבותה של תערוכה כזו הממלאה את הצורך להנגיש את תורת החסידות לעם.

"בשורת הגאולה של הרבי מליובאוויטש"..

אחרית ימיו

במכתבו משלהי חודש תשרי תשכ"ד כותב הרב אפרים וולף לרבי:  

"המברק עבור הרב לוי גרוסמן ע"ה נתקבל בי"ב תשרי. והוא נפטר לעולמו בי"א תשרי."

לאחר שלושים שנות הנהגה של צאן מרעיתו בתל-אביב, הלך הרב לוי גרוסמן לבית עולמו, במוצאי יום הכיפורים של שנת תשכ"ד. פטירתו באה לאחר שתקפה עליו מחלתו, שנמשכה זמן מה קודם לכן. צער רב הוכה הציבור הדתי בתל אביב, ורבים הלכו אחר מיטתו באותו היום שבורים וכואבים.